shlomomeshi@gmail.com

דע מאין באת

 

מענטש מענטש, גיי נישט ארום אויף דער וועלט ווי א גולם,

בארעכן זיך, נאך וואס דו ביסט געקומען אויף דעם עולם.

 

נישט וועגן דעם זאלסטו נאך תענוגים נאכגיין,

נאר וועגן דעם דו זאלסט גוט און פרום זיין,

נישט וועגן דעם ביסטו געקומען אויף דער וועלט,

דו זאלסט איינזאמלען געלט.

 

פארברענג נישט מיט שטותים דיינע יאהרן,

דערמאן דיר דאס דו ביסט פון א טיפה סרוחה געבוירן,

דערמאן דיר אין דיין באשעפער,

וואס ער איז דיין אויסלייזער און דיין העלפער.

 

ער האט געטהון מיט דיר פיהל טובות,

דעריבער זאלסטו נישט טהון קעגן איהם קיין עונות,

ער האט דיר באשאפן אויגן דו זאלסט קענען זעהן,

און פיס דו זאלסט קענען גיין.

 

ער האט דיר באשאפן הענט דו זאלסט טהון איין ארבייט,

דעריבער זאלסטו פרום זיין אלע צייט,

ער האט דיר באשאפן אויערן זאלסט קענען הערן,

און א מאגן דו זאלסט דאס עסן פארצעהרן.

 

ער האט אין דיר א נשמה געגעבן,

וואס דאס איז א גייסט פון לעבן,

ער האט דיר פון דיין מוטער'ס בויך ארויסגעצויגן,

דעריבער זאלסטו דיר פון דיין תורה נישט אפשיידן.

 

ער גיט השגחה אויף דיינע טריט,

דעריבער זאלסטו זיין פרום און גיט,

גיב אכטונג אויף דיין הייליגע נשמה,

כל זמן שאתה חי על האדמה.

 

דו זאלסט זיך נישט לאזן פון יצר הרע פארפיהרן,

דו זאלסט די נשמה מיט עבירות נישט פארשמירן,

דו זאלסט נישט מיינען אז דער יצר הרע איז דיר א גוטער פריינד,

אדרבה, ער האט דיר זייער פיינד.

 

דו זאלסט זיינע רייד נישט צוהערן,

דו זאלסט זיך צו זיינע רייד נישט קערן,

פארגעס נישט אין באשעפער וואס צו איהם געהער די מלוכה,

דערמאן דיר אז דו ביסט באשאפן געווארן פון א טפה סרוחה.

 

ולאן אתה הולך

 

ווי לאנג דער מענטש לעבט נאך אויף דער וועלט,

דערווייל וויל ער האבן אסאך געלט,

ער פארברענגט זיין לעבן מיט הבלי הבלים,

ער האט ליב צו עסן גוטע מאכלים.

 

ער דערמאנט זיך נישט אז די וועלט איז נאר ווי א חלום גלייך,

ער וויל נאר אלס ווערן רייך,

ווען עס וועט קומען די צייט,

וועט ער ווערן פון דער וועלט אפגעשיידט.

 

ער וועט איבערלאזן זיין גאנצן פארמעגן אין שטוב,

און ער וועט גיין אין דעם פינסטערן גרוב,

טהו תשובה ווי לאנג דו ביסט נאך יונג,

ווארום דער יום-המיתה קומט אן פלוצלונג.

 

די יונגע יאהרן לויפן אוועק באלד,

עס קומט אן די טעג וואס דער מענטש ווערט אלט,

דער כח לאזט זיך אויס ביסלעכווייז,

די בארד ווערט איהם גרוי און ווייס.

 

עס ווערט איהם אפגעשוואכט דער חוש הראיה,

עס ווערט איהם אפגעשוואכט דער חוש השמיעה,

א פייגעלע טהוט איהם פון זיין שלאף אויפוועקן,

ער מוז שוין גיין מיט א שטעקן.

 

דעריבער זאלסטו דינען דעם באשעפער יונגערהייט,

דען דעמאלס איז די בעסטע צייט,

פארוואס זאל דער מענטש נאכגיין נאך נארישקייטן,

פארוואס זאל ער זיך נישט דערמאנען די צייט וואס די נשמה וועט זיך פון איהם אפשיידן.

 

דער בעל-דבר וועט נעבן איהם שטיין,

בשעת די נשמה וועט פון איהם ארויסגיין,

דעם מעסער וועט ער אין דער האנט האלטן,

דער מענטש וועט זיך פון איהם זייער פארכטן.

 

אויף דעם שפיץ פון דעם מעסער איז דא א ביטערער טראפן,

אויף דעם האט יעדער מענטש צו האפן,

ער וועט איהם ווארפן די טיפה של מרה אין מויל אריין,

אין דער צייט טהוט איהם די נשמה ארויסגיין.

 

ער בלייבט ליגן גלייך ווי א שטיק האלץ,

וואס האט ער זיך צו האלטן גרויס און שטאלץ,

לאמיר זיך צוברעכן אונזערע שטיינערנע הערצער,

לאמיר תשובה טהון פאר דעם הייליגן יוצר.

 

דער מענטש האט ליב ביי זיין לעבן דריי זאכן,

ער וועט זיי רופן זיי זאלן איהם פון דעם טויט פריי מאכן,

געלט געלט – אסאך האב איך זיך בעמיהט איבער דיר, האב רחמנות איבער מיר,

מיין ווייב און מיינע קינדער וואס איך האב אייך זייער ליב,

מאכט מיר פריי פון דעם פינסטערן גרוב.

 

זיי וועלן דיינע רייד נישט צוהערן,

זיי וועלן צו דיינע רייד זיך נישט קערן,

תורה תורה וואס דו ביסט גלייך צו ברויט,

מאך מיר פריי פון דעם פינסטערן טויט.

 

ענטפערט איהם די תורה,

זאלסט גארנישט האבן קיין מורא,

ביסט אין דער תורה געגאנגען גוט און פיין,

וועל איך פאר דיר א מליץ-יושר זיין.

 

מענטש מענטש – פארגעס נישט אין באשעפער וואס צו איהם געהער כח וגבורה,

דערמאן דיר אז דו ביסט באשאפן געווארן צו מיתה וקבורה.

 

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון

 

נאך דעם לייגט מען דעם מענטש אין דעם פינסטערן גרוב אריין,

קומט א שליח פון בית-דין של מעלה צו גיין,

ער האלט אין האנט א גרויסן שטעקן,

ער טהוט איהם פון זיין שלאף אויפוועקן.

 

שטיי אויף, שטיי אויף, דו בשר-ודם,

קום געבן דין וחשבון פאר דעם מלך גדול ורם,

אז דער מענטש דערהערט די דאזיגע רייד,

ווערט ער איבערגעשראקן אין דער צייט.

 

עס הויבט איהם אן ציטערן די גלידער,

ער דערשרעקט זיך, עס איז זייער ביטער,

מיר קענען זיך בארעכענען ווען יוסף הצדיק האט זיך געמאכט דערקענען צו זיינע ברידער,

האבן זיי איהם נישט געקענט ענטפערן קיין דיבור.

 

וואס וועלן מיר שוין זאגן אין דער צייט,

וואס מיר זענען פראסטע ארימע לייט,

אונז דארפן דאס האבן אין זין,

ווען שמואל הנביא האט זיך געפארכטן פאר דעם יום הדין.

 

ווען דער הייליגער צדיק רבי יוחנן בן זכאי האט געדארפט פון דער וועלט אוועקגיין,

האט ער מורא געהאט ער זאל נישט דארפן אין גיהנום צו גיין,

היינט וואס וועט שוין מיט אונז זיין,

אז מיר וועלן דארפן פארן בית-דין של מעלה שטיין.

 

דער בית-דין של מעלה גיט איהם א פרעג,

מיט וואס האסטו פארברענגט דיינע טעג,

האסטו דען ערליך געהאנדלט מיט לייט,

האסטו דיר צו דעם לערנען באשטימט א צייט.

 

האסטו מקיים געווען מצות פריה-ורביה,

האסטו געהאפט צו דער ישועה,

האסטו זיך געפלעגט מפלפל בחכמה צו זיין,

האסטו געקענט איין זאך פון דער אנדערע פארשטיין.

 

דער עיקר פרעגט מען איהם צו ער האט געהאט יראת שמים,

צו ער האט זיך געפארכטן פאר דעם מלך חיים,

צו ער האט מקיים געווען די תורה וואס ווערט גערופן עץ חיים,

צו האט ער געהאפט אויף דער נחמת ציון ובנין ירושלים.

 

אבני ביתו וקורות ביתו וועלן פאר איהם מעיד זיין,

צו ער האט מקיים געווען די תורה אדער ניין,

מען וועט נעמען דעם ספר הזכרונות,

און מען וועט איהם נאכזוכן זיינע עונות.

 

דער מענטש וועט זיך דערשרעקן אין דער צייט,

אז ער האט נישט מקיים געווען וואס אין דער תורה שטייט,

ער וועט שרייען מיט א קול יללה,

ווען מען וועט איהם איבערגעבן אין די הענט פון די מלאכי חבלה.

 

ער וועט פון זיי גרויסע יסורים ליידן,

וואס מ'קען דאס גאר נישט באשיידן,

ער וועט ליידן גרויסע פיין,

ביז מ'וועט איהם לאזן אין גיהנום אריין.

 

אין גיהנום וועט ער זיין צוועלף מאנאט,

לסוף וועט ער ווערן פון דארטן בעפרייט,

דער וואס האט זיך נישט פון די תורה געוואלט אפשיידן,

דער וועט קומען גלייך אין גן-עדן.

 

אלע צדיקים וועלן איהם אקעגן גיין,

און זיי וועלן זיך מיט איהם משמח זיין,

דער אויבערשטער זאל אונז שכל געבן,

מיר זאלן איהם דינען ביי אונזער לעבן.

 

און די גאולה שלימה וועט במהרה זיין,

מיר זאלן שוין פרייליך זיין…

ב"ה. יום שלישי וישלח – והיה המחנה הנשאר לפליטה, תש"ך.

זה עתה קמתי מן השבעה שבור ורצוץ עד הסוף, היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה.

הוי אבי אבי הריני כפרת משכבך, קדוש וטהור היית, וכל ימיך היו שלשלת גדולה של יסורים ומכאובים, עניוות ושפלות, כל ימיך היו קודש לה', ומעולם לא יצא משפתותיך דבר שאינו הגון, לא שקר ולא לשון-הרע, לא חנופה ולא ליצנות, מעולם לא לקחת פרוטה שאינה שלך, ומעולם לא נגעת בשום אוכל ומשקה, ואפילו בבית ועל שלחנך רק אחרי שבקשו אותך לאכול או לשתות, מעולם לא חמדת את שאינו שלך, מעולם לא שמעתי אותך נאנח על מצבך, מעולם לא הכבדת על מישהו, תמיד קבלת הכל באהבה.

הוי, נשמה טהורה! נשמה קדושה! מי כמוני יודע כי לא ראית טובה מימיך. הוי, תמיד רק צרות ויסורים כים הגדול. מעיד אני שמים וארץ כי כשהייתי ילד ובחור בבית הורי, מעולם לא ישנת שתי שעות בצירוף, וכל הלילה ממש לא נלאו שפתותיך מלשפוך שיח תפילות ומזמורי תהלים לבורא עולם. הוי, וואס פאר א גאלדענע נעכט האסטו פארבראכט [הוי, איזה לילות של זהב היית עורך…].

זוכר אני כיצד בחצות הלילה פרץ פעם שטפון מים בבית שלנו, קמנו כל בני הבית לשאוב המים השוטפים עד אור הבוקר, ולא שמעתי בכל זאת אף פעם שתתאונן על דירתך ותחמוד דירה אחרת.

הוי, אבא קדישא, ראיתי השעה שנפטרו בביתנו אחיותי הקטנות, ואף אנחה קלה לא יצאה מפיך אפילו ביום הקבורה.

הוי, טאטע טאטע, כמה לא ידענו להעריך אותך בחייך. לפני שנפרדתי מאתך וראיתי את פניך השקטים בפעם האחרונה, אמרת לי כי בחודש אב אי"ה יהיה הבר-מצוה של בני משה נ"י, והנה לא זכינו שאתה תהיה נוכח על הבר-מצוה ותברך את בני – מר לי מאד!

הוי, אבא! שכבת במושב זקנים מסובב יסורים נוראים, ועל פניך לא היה שום היכר, קיבלת הכל באהבה רבה.

זוכרני את ימי הפגזים כשהיינו במרתף יחד, לא סגרת עיניך כל הלילה, אלא עמדת והתפללת לשלום ישראל.

זוכרני היטב אבא הכ"מ, כשהייתי חתן, והכלה חלתה קשה, אמרת לי שאתה נותן לה במתנה את שנותיך כדי שהיא תבריא – הוי אבא!

מעולם לא ראיתי אותך מתגאה נגד מישהו, אלא תמיד שפל ונכנע, ולא הלכת ד' אמות ללא תורה או תהלים, ותמיד צפית לישועה.

הוי, אבא, מעולם לא ביקשת שיעשו לך בגד חדש או לקנות לך איזה דבר מאכל ערב לחיך, לא תאבת לשום דבר. זוכר אני שאמרת לי פעם בתמימות אמת בזה הלשון: – "מיין טאטע איז געווען מעהר ערליכער איד פאר מיר, איך וויל שוין וויסן וועלט זאכן…" הוי, וויפל תמימות ליגט אין די הייליגע ווערטער – – – [אבי היה יותר תמים וירא שמים ממני, כי אני כבר רוצה לדעת מעניני העולם… הוי, כמה תמימות טמונים בדברים קדושים אלו…].

הוי, אבא, מי כמוני יודע איזה יסורים היו לך שלא אוכל לגלות, והכל קיבלת בכל כך הרבה אהבה, ולא סיפרת למישהו.

הוי, אבא, זוכרני בילדותי כמה פעמים הלכת לישון רעב – עיני ראו זאת.

הוי, אבא, לפני שנתיים שאלתי אותך אם ניחא לך להכנס למושב זקנים, אמרת לי: והלא אני אתגעגע אחרי הילדים שלך. אמרתי לך, אנו נבוא לבקר אותך תמיד. הוי טאטע, עתה כבר אין לנו את מי לבקר שם. נפלה עטרת ראשנו!

הה, אבא קדישא, איזה עינים טהורות היו לך, עינים שלא הסתכלו מעולם על שום דבר אסור, אזנים שלא שמעו לשון-הרע ורכילות אף פעם, ידים טהורות שלא נגעו בדבר שאינו שייך להם, פה קדוש שלא פסק מללמוד ולהתפלל בבית ובישיבה, בדרך וברחוב העיר. לא ידעת מה זה קנאה, לא הבנת מה זה תאוה, לא השגת מה זה כבוד – לא עלתה על דעתך אף פעם בחייך איזה מחשבה להיטיב את חייך, להחליף את הדירה, להחליף הרהיטים, להחליף ולקנות בגד חדש, או נעליים חדשות, לא אבא, לא, אף פעם בחייך לא חמדת ולא בקשת שיעשו לך בגד חדש. בערב החגים כשהייתי ילד, היית שמח כשהייתי מתלבש חאלאט חדש או קאפילוטש חדש, אבל אתה, אבא קדישא, לא דרשת כל אלה, הה, מאומה לא נהנית מעולם הזה, די היה לך נעליים קרועות ובגדים בלואים, בחול ובשבת, ומעולם לא אמרת קנו לי גם כן בגד או מלבוש.

הוי, אבא, באיזה שמחה היית רץ בשבת בחוקותי ובפרשת תבוא לבית הכנסת "קהל יראים חסידים" כדי לקבל פרשת תוכחה בכיבוד העליה לתורה. אמרת לי תמיד כי היות ובני אדם מזלזלין בעליה זו, משום כך אתה רץ אחריה דוקא, הוי, איזה יראת שמים פנימית חבויה בזה –

הוי, אבא, איזה חן ואיזה יופי היה נסוך על השלחן בליל-הסדר בשעה שאתה ישבת על ידי מלובש בחאלאט הלבן, איזה חן היה בשבתות בשלש-סעודות כשהיית בא אל ביתי ונושא חלה קטנה אחת בידך ללחם-משנה. איזה חן היה על פניך בשעה שהביאו אותך אל החופה של חיים מאיר – ועתה הכל חלף עבר, נסעת אתה למנוחות, ואותי עזבת לאנחות, ולא זכיתי אפילו לעמוד ליד מטתך ברגעיך האחרונים – ד' ינחמנו.

יוסף.

מתוך ספר "בנתיבות לב" לזכרו של נכדו האברך הצעיר מו"ה משה סירוטה זצ"ל

כבר בצעירותו נכרו בו בר' הערשל, גינוני בן עליה אשר הכבוד העצמי אינו קיים אצלו, הכל מוקדש לכבוד הבורא, וכל כולו מבקש רק לעשות נחת רוח ליוצרו.

ירא שמים מרבים היה ר' הערש, יראת חטא וכובד ראש חפפו עליו תמיד, חשו בו בעליל שהוא מרגיש כעומד לפני המלך, יראתו זו אפפתו מילדותו. מסופר, פעם אחת חלה אחיו הגדול הנער משה – לימים מנהיגה הדגול של אגודת ישראל והעדה החרדית בארץ ישראל – אמו מרת שיינדל ע"ה עלתה לבית מרן רבי יהושע לייב דיסקין הרב מבריסק זיע"א כדי להזכירו לטובה. הרב יושב בעינים עצומות ומפיו יוצאת תשובה ברורה כמפי האורים: "הנער יתרפא והוא עוד יהיה למנהיג". כעבור זמן מה פגשה הרבנית מבריסק מרת שרה ע"ה – שהיתה ידועה ומפורסמת בחכמתה וצדקותה – את מרת שיינדל בלויא. בתוך הדברים נתגלגלה השיחה על אודות בניה, נענתה הרבנית מבריסק: "בנך משה יהיה מנהיג, והערשל הינו ערליכער אינגל [נער ירא שמים].

וזו היתה אכן תמצית הגדרתו של רבי הערשל בלויא, אשר מיום בואו לעולם ועד צאתו לא היו לו כי אם ד' אמות של תורה ויראת ה' צרופה.

ואכן מאס ר' הערשל בחיי העולם הזה בתכלית המיאוס, בנתיב רם ונשגב צעד כאשר הוא מתרומם טפחיים ויותר מעל כל הבלי העולם, ראשו ניצב בשמים, שאיפות אחרות לגמרי היו לו, וכיסופים שונים בתכלית, תבערת קודש ולהט לב מדורות קדומים ועמל עבודה מן הסוג שאינו בנמצא.

הנה מדברים בו נכבדות בר' הערש, בערב זה תתקיים מסיבת האירוסין. אמו, מרת שיינדל חוסכת זה זמן פרוטה לפרוטה, מפרישה היא מרווחי חנותה הקטנה שבשוק ה"באטראק" כדי לקנות זוג נעליים חדשות לבנה ר' הערשל העומד להתארס. ועתה הגיע היום המיוחל, החתן נועל את הנעליים החדשות, הכל מברכים ברכת מזל-טוב, מאחלים להוריו המאושרים הרה"צ רבי יצחק שלמה בלויא ואשתו מרת שיינדל שיזכו לרוב נחת מבנם יקירם, ומסיבים לשתיית לחיים.

המסיבה נסתיימה, שעת חצות מתקרבת, והחתן ר' הערש כדרכו פונה ל"כותל המערבי" לשפוך שיח לפני יוצרו, בחוץ יורד גשם זלעפות, רוחות זועפות מילטו כל עובר אורח למצוא מחסה, ר' הערש מגיע לחצר ה"כותל", והנה הוא מבחין בנער תימני העומד יחף בתוך שלוליות המים, הוא חש אליו ושואל בהתענינות "מדוע הולך הנך יחף ביום גשום שכזה?". – "הנני יתום מאב ואם – משיב הנער – נעלי נקרעו ובלו זה מכבר, ואין בידי לפורטה אפילו שוה פרוטה".

החתן לא מתמהמה רבות, חיש חולץ הוא את נעליו ומוסרם לנער היתום, ואילו הוא נותר יחף. משפנה ללכת לביתו ניגש למאפיה סמוכה שם נערמו תבניות פח ששמשו כדפוסי לחם, ביקש מהם שני תבניות שכאלו, קשרם לרגליו בחבל כל שהוא, וכך החל מדדה במעלה המדרגות המוליכות לעיר העתיקה, האושר הציף את לבו, המצוה אשר זכה בה רוממה את רוחו, והוא החל מרקד שם באמצע הרחוב.

בחלון סמוך עמדה לה הכלה שאך אמש נתארסה לחתן זה, היא מביטה בתדהמה, מה אירע לו לחתן זה, פחים קשורים לרגליו והוא מרקד באמצע הרחוב בתוך הגשם השוטף?! בדמעות על לחייה שבה לאמה והודיעה לה שמצידה השידוך בטל, אין היא מוכנה להנשא לחתן שכזה שבודאי נשתבשה דעתו, האמא שמעה את דבריה ואף היא "נדהמה", איך יתכן כזאת, הלא אמש ראינוהו בנעלים חדשות, להיכן נעלמו אותן נעליים?! מוכרחת אני לברר זאת – אמרה. עמדה ועלתה לבית המחותנת אמו של החתן ר' הערש ושאלה את פיה, לאחר בירור קצר נודע המעשה כולו, בשמחה שבה אל בתה הכלה והודיעה לה שאין כאן בית מיחוש, אך הכלה סירבה, השגות שכאלו נשגבו מבינתה, לא ראתה עצמה כראויה להנשא לבן-עליה שכזה, והשידוך התבטל.

בת דודתו של ר' הערש שמעה על המקרה ולבה התלהב, חפצה היא בחתן מורם ונעלה שכזה, ואכן כעבור זמן קצר נחוגו האירוסין בין ר' הערש והכלה שרה זיסל בת יוכבד הורוויץ אחותה של מרת שיינדל, עמה הקים את הדור אשר הניח אחריו.

לא ארכו הימים ועונש מר פגע בכלה הראשונה, מן השמים תבעו את עלבונו של צדיק תמים זה.

בדרך זו של הפקרת הכבוד העצמי עבור קיום רצון ה' המשיך ביתר שאת וביתר עז משך שנות חייו. מקורביו מספרים ש"עבודה" מיוחדת היתה לו בביזוי כבודו, מראה היה עצמו כמי שמזניח את גופו ואת בגדיו כדי להגדיל את ביטול ה"יש", בפעולות נוראות המיט על עצמו בזיונות לא מעטים, כאשר לפעמים נזדמן זבוב ש"טייל" על פניו נמנע מלגרשו כדי להוסיף בסיגוף וביזוי הגוף, כבודו לא נחשב בעיניו כלל, כותש ומבטל היה את כבודו מבלי השאר לו מקום, ואם בביטול וביזוי כבודו כך, בכתישת הגוף למען רצונו יתברך על אחת כמה וכמה. מעשה בר' הערש שחלה בגרונו, הכאב האיום מנע ממנו את האפשרות לבלוע דבר מה, והנה מופיעה אמו כאשר כוס תה רותח בידיה, "שתה בני" – היא אומרת לו, ורק הערש הרי יודע שלא יוכל לשתות, ומאידך, כיבוד אם, המתין רגע עד שתסוב, פתח את צווארון חולצתו ושפך פנימה את התה הרותח…

פעם אחת בערב פסח מגיע ר' הערש הביתה כאשר דלי של סיד בידו, אמרו לו שהקירות קלופים וסדוקים ויש צורך לסיידם מחדש לחג, ר' הערש מניח את הדלי ופונה לבנו הצעיר, במטו מינך סייד את הבית לכבוד יו"ט! הוא יוצא מן הבית והבן הצעיר שלא אחז מעולם במברשת של סיידים החל "מורח" את הסיד על הקירות, כמובן שקלקל יותר ממה שתיקן, מעלות ומורדות נטולי תואר ונעדרי הדר "עיטרו" את הקירות, כעבור כשעה חוזר ר' הערש, הבן שידע היטב על הקלקול שגרם הצטנף לו בפינתו מצפה לגערת אביו, אך ר' הערש מרומם מדי מלתת את הדעת על טיבו של סיד. הא, ס'איז דא פסח'דיג… מפטיר הוא בנהמת שביעת רצון.

הגוף לא תפס כאמור מקום אצלו, יכול היה לישון על גבי שולחן כמו על המטה, הוא לא חש הבדל גדול בכך, הרבה פעמים לא היה אוכל בא לפיו משך ימים ולא מפני שקיבל עליו תענית, אלא מפני שהאוכל לא תפס אצלו מקום, לא היה בכח הגוף הנגוף ואכילתו כדי להפריע לו כמלא נימה בעבודת קדשו.

מלבד זאת גם היה צם רבות מאד לשם תענית, כל ימיו היה צם בשני וחמישי, ולפחות שני פעמים צם משבת לשבת, הוא הפסיק בסעודה שלישית ושבר את צומו בקידוש ליל שבת. בסוף השבוע כבר היה גורר עצמו על הארץ, ופעם אחת אף התעלף בערב שבת קודש מגודל חולשתו.

ומי ישער את תפילותיו של ר' הערש, אלו היו בוקעות מלבו הטהור משך שעות רצופות, בדמעות שליש כיבס כל תיבה טרם עיטר בה את מלכו, פעמים רבות היה נושאו לבו להתפלל על קברי אבות, והיה הולך רגלי כל הלילה עד בואו לחברון עיר האבות מתקני התפלה.

כל מעשיו היו בהצנע לכת, נזהר היה לבל יתגלה דבר לאיש, וכך היה עמל בתורה מבלי שיתוודע הדבר, רק עם אחד מנקיי הדעת שבירושלים היה מפלפל בלימודו ה"ה הגאון רבי ראובן קרישבסקי זצ"ל, והיה הלה מעיד שלמדן מופלג היה ר' הערש.

גם בתורת הנסתר היה לו יד ושם, ממחצדי חקלא אשר באו בסוד ה' היה, וכל לילה לאחר עריכת תיקון חצות, היה מזדמן לביתו של המקובל הצדיק רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל ועוסקים יחדיו בכבשונו של עולם עד אור הבוקר.

נשגבה ביותר היתה עבודת תיקון-חצות אשר עסק בה, הוא הקים "חברת משמורים" לתיקון חצות ולימוד עד אור הבוקר, מנין עשרה "מבני היכלא דכסיפין" היו מתכנסים בכל לילה בחצות בבית הכנסת חב"ד שבמאה שערים, לובשים שק על בשרם, מתפלשים באפר ומתגוללים בעפר הארץ, לאחר שעות של עבודה עילאית היה ר' הערש מוציא מאמתחתו מיני מתיקה, חתיכות "חלבה" קפה וחלב ומיני מזונות, ומנהג היה לו לר' הערש לקחת בתחילת הלילה את כל אשר היה בבית כדי לחלק זאת לבני החבורה אחר גמר עבודת קדשם.

בהקשר לכך מסופרת אפיזודה נאה, אשתו הסבתא מרת שרה זיסל היתה מורה לתפירה במקצועה, והיה דרכה להכין ממתקים שונים לתלמידותיה, ראתה הסבתא שבעלה ר' הערש נוטל מגדים אלו ומחלקם לבני חבורתו, יעצה איפוא לתלמידותיה שיסתובבו בקרבת מקום הארון שבו מונחים הממתקים, מובטח לכם – אמרה – שר' הערש בעוצם קדושתו לא יהין להתקרב לשם.

מן השמים השגיחו על "תיקון החצות" של ר' הערש, פעם אחת בימי פרעות תרפ"ט נזדמן ר' הערש לעיר טבריה, הימים ימי אימה, ובלילות הוכרזה "האפלה" מפחד אויב, אסור היה להעלות אורה בבתים.

ר' הערש מתכונן לחטוף תנומה והוא פונה לבעל-הבית: "במטו מינך, האם אוכל לקבל נר כדי לערוך תיקון חצות? בעל-הבית נזדעזע, "מה זו עלתה על דעתך, הן מסכן אתה את כולנו, בשום פנים ואופן לא אתן לך נר!", לשוא ניסה להפציר ולהתחנן אצל בעל הבית, הלה עמד בעקשנות בסירובו.

סמוך לחצות שמע ר' הערש דפיקות על דלת חדרו, בעל הבית עומד מבוהל ומבקש סליחתו "רואה אני בך שאיש קדוש אתה, חלמתי זה עתה שמזהירים אותי שלא אעכב את תיקון החצות שלך, אחרת אענש קשות ח"ו – מסיים בעל הבית דבריו באימה גלויה, כך זכה ר' הערש שלא לאבד אחת מלילותיו.

רגיל היה ר' הערש להרבות בנסיעות להרי הגליל יחד עם עמיתו הרה"צ המקובל הריא"ז מרגליות, ובפרט בערבי ראשי חדשים כאשר היו נוסעים בצוותא לאמירת יום-כפור-קטן על ציון הרשב"י, ומתעכבים שם ימים נוספים כדי לבלות בתורה ועבודת השם.

באחת מאותן נסיעות יצא פעם ר' הערש בחצות הלילה לשדה סמוך, שם ביקש לערוך תיקון-חצות, לפתע הוא חש כאב עז ברגלו, הוא סב לאחוריו והנה לפניו תן אימתני הנוגס ברגלו בעצמה. לא איבד ר' הערש עשתונותיו, הוא פשט בזריזות את מעילו, השליכו על התן, והתיישב עליו במשך כל הלילה.

לפנות בוקר הופיע לפתע מאי-שם אדם בלתי מוכר חמוש ברובה, הלה ירה בתן והרגו, ובכך הציל את ר' הערש. הופעתו של האיש היה בגדר נס מוחשי, כיון שבשדה זה לא עברה דרך כל שהיא ורגלו של אדם לא היתה דורכת בו, ויהי לפלא.

בדרכו חזרה מנסיעותיו להרי הגליל, היה מבקר בערי ומושבות הארץ והיה מחזק את היהודים בשמירת התורה והמצות, והוא ניצל זאת גם כדי לקרב רחוקים, לא חת מפני איש, בגפו היה נכנס לקיבוצי "השומר הצעיר" כאשר הוא נושא בגאון את הקפטן הירושלמי המסורתי, מתדפק על הדלתות, וזורע בלבבם נבטי אמונה.

בנסיעותיו אלו היה משמש גם כשד"ר עבור ישיבת "אהל משה" וכן עבור "חברת המשמורים" שהקים. ביראתו הגדולה שמר כבבת עין על ממון הזולת. אירע לא אחת שאנשים בקשו לתרום עבורו בפרטות, אך הוא לא אבה להשתמש בממון זה, והיה מעביר את התרומה שניתנה עבורו לקופת הישיבה.

הנהגתו זו נתגלתה בדרך מקרה, היה זה כאשר בפנקס הקבלות אשר לו נמצאה "קבלה" על סכום נכבד, שם התורם היה "התנא רבי עקיבא". לפליאת בני משפחתו הסביר ר' הערש גופן של דברים: "הייתי באהל קברו של רבי עקיבא בטבריה, והנה נגש אלי אדם ומעניק לי אישית סכום גדול, אך מכיון שנסיעתי היתה עבור הישיבה, לא רציתי ליהנות מממון זה והחשבתיו כתרומה עבור הישיבה, כאשר באתי לכתוב "קבלה" לאותו תורם לא מצאתיו, לפיכך כתבתי זאת על שמו של התנא רבי עקיבא שבחצרו אירע דבר זה".

סיעתא דשמיא מופלאה ליוותה אותו בדרכו. פעם אחת מתדפק הוא על דלת בית בכפר סמוך לטבריה, בעל הבית פותח, ומשראה לפניו את ר' הערש, מתחיל הוא לצווח מרוב שמחה: "הנה הצדיק הגיע", גם בני הבית נרעשו מאד בראותם אותו עומד על פתחם.

מתברר שלילה זה הינו ליל ה"וואך נאכט" לבנם הנולד להם למזל טוב, והעומד להכנס מחר בבריתו של אברהם אבינו. שנים רבות היו חשוכי בנים, ובשנה שעברה עבר ר' הערש על פתחם כדי להתרימם, הללו בקשו ברכה להפקד בזרע של קיימא, ור' הערש איחל להם "כעת חיה והנכם מחבקים בן", וכך הוה. לתקופת השנה נולד להם בן זה, הם האמינו בכל לב שברכתו של אותו צדיק ירושלמי היא שהועילה להם, עתה משההשגחה הועידה פעמיו שוב לבית זה בדיוק קודם הברית, נתאמתה השערתם ביתר שאת, הכניסוהו איפוא בכבוד לביתם וכבדוהו בסנדקאות.

בעל חסד מופלא בגופו ובממונו היה ר' הערש, מעולם לא היה שולחנו ריקם מעניים ונצרכים אשר מצאו לפניהם פינה חמה לסעוד לבם ולפרוק מעט ממרירות נפשם.

ומעשה בערב יום הכפורים האחרון לימי חייו, ר' הערש רכש לעצמו תרנגול ל"כפרה", באותם ימים נהוג היה לאכול את ה"כפרות" בסעודה המפסקת, באותה שנה לא מצא ר' הערש מי שיהא מוכן לטפל בתרנגול זה לאחר שחיטתו, למרטו להכשירו ולהכינו לסעודה, עמד הוא בעצמו וטרח בו להכשירו כראוי, דבר זה עלה לו ביגיעה עצומה ובמאמצים מרובים, משגמר סוף סוף לטרוח בה נזדמן לביתו נכדו הצעיר, חיש פונה ר' הערש, נוטל את ה"כפרה", ומוסרה ביד נכדו באמרו: "החישה פעמיך לבית משפחה פלונית והענק להם זאת, איך אוכל ליהנות מכך כאשר הנני יודע שאין להם במה לסעוד". שולחנו של ר' הערש נותר באותה שנה ריקם בסעודה המפסקת.

יפה דרש פעם על הפסוק "מי גבר יחיה ולא יראה מות" (תהלים פט, מט), כי מי שיש בו את הסימנים שניתנו לישראל ג'ומלי חסדים ב'יישנים ר'חמנים – ר"ת גב"ר – הוא יחיה ולא יראה מות.

אימרה זו משקפת מעט את מהותו של ר' הערש, אשר על אף עניו ומרודו ועל אף יסוריו ומכאוביו, היה חי ומלא חיות, אשר נבעה מכח היותו גומל חסדים ורחמן, חסד והתמסרות לזולת נסכו בו כח ושמחה, ומהם שאב שפעת חיותו המופלאה.

חיות ושמחה זו הם "שכיסו" כאמור על כל יסוריו הנוראים בגוף ובנפש, שעה שנתאלמן בצעירותו [בהיותו כבן ל"ז] מאשתו מרת שרה זיסל ע"ה, ונשאר מטופל ביתומים קטנים, עוללים אשר שאלו לחם ופורס לא היה להם, כיון שאשתו היתה המפרנסת העיקרית, ואילו הוא לא שיח ולא שיג לו בעסקי פרנסה, ובפטירתה נשבר מטה לחמו, היסורים גברו והגיעו עד דכדוכה של נפש, אך ר' הערש נשאר שלם, הוא התגבר על הכל בשמחה עילאית, בזכות היותו גב"ר, כל מעייניו היו נתונים לתת ולהעניק עד שלא נשאר מקום לכאב העצמי.

כך התעלה על יסורי צער גידול בנים אשר גדשו את הסאה וכך גם התרומם על יסורי הגוף, מוטל היה ר' הערש באחרית ימיו על ערש דוי כאשר הוא מוקף חבילי יסורים קשים ומרים, ולסובביו היה אומר בחדוותא "יעצט קען מען אויפשפילן דעם ניגון שבשפלנו זכר לנו" [עתה ניתן לנגן את הניגון "שבשפלנו זכר לנו"], בדבקותו העצומה במדת החסד ראה בכל מה שבוראו מעניק לו, הן בטיבו הן בעקו, רק חסד חנם.

לימים כאשר חלה הרה"ג רבי ישעי' שיינברגר זצ"ל את חליו אשר מת בו ויסורים היו ממרקים את גופו, נענה רבי ישעי' ואמר, עתה אנו יכולים להעריך את גדולת נפשו של ר' הערש אשר בתוקף יסורים אלו ביקש לנגן את שירת לבו "שבשפלנו זכר לנו".

בשנת תר"ן בערך נולד ר' הערש לאביו הגאון והצדיק רבי יצחק שלמה בהר"ר עמרם זצללה"ה בלויא, תלמידו הנאמן של מרן רשכבה"ג השרף מבריסק מוהרי"ל דיסקין זי"ע, ולאמו הצדקנית המפורסמת בחכמתה ורום פעליה המופלאים ואשר השכימה לפתחם של גדולי הדור שכבדוה והעריכוה – מרת שיינדל ע"ה, בתו של הגאון רבי ישעי' אורנשטיין זצ"ל מגדולי ירושלים, ויקרא שמו בישראל צבי הירש על שם דוד אביו הגה"צ ר' צבי ב"ר יהודה בלויא מתלמידי הכתב-סופר, בבית נשגב זה גדל ר' הערש, במעלליו התנכר נער בקדושתו פרישותו צדקתו ויראתו ועוצם התמדתו בתורה.

היתה זו פרי ברכתו של השרף מבריסק זי"ע אשר סידר קידושין אצל אביו וברך את אמו מרת שיינדל שנישאה להגה"צ ר' יצחק שלמה בזיווג-שני לראות עמו בנים הגונים, ברכתו נתקיימה במלואה, והם רבי משה בלויא, רבי הערש בלויא, רבי עמרם בלויא, ורבי אברהם בלויא, ובת אחת מרת זיסל אשת ר' יעקב לייב ברגמן ע"ה.

בילדותו למד תורה בישיבת עץ חיים בעיר העתיקה. כאשר הגיע לפרקו נשא את מרת שרה זיסל בת דודו הרה"צ ר' מרדכי הורביץ. חמותו מרת יוכבד בת זקנו הגאון רבי ישעי' אורנשטיין זצ"ל [ר' מרדכי הורביץ נפטר בשנות הרעב בימי מלחמת העולם הראשונה ברדתו לפרדסי פתח-תקוה, שם ניסו רבים למצוא מזון להחיות נפשם, בעבודתו זו נפגע ממחלה שהכריעתו ונקבר שם בפתח תקוה].

לאחר נישואיו נכנס ללמוד בישיבת "אהל משה" אותה הקים זקנו הגאון ר' ישעי' אורנשטיין, שם עלה ונתעלה במעלות התורה והיראה, בשנים המאוחרות אף שימש כשד"ר לישיבה זו, ובנסיעותיו להרי הגליל להתרים למען הישיבה היה גם שופך נפשו הטהורה על קברות הצדיקים, וכמו כן פעל רבות להשיב לב בנים לאביהם שבשמים.

חמשה בנים וחמשה בנות נולדו לו לר' הערש, הבכור הר"ר לייבל, בתו מרת חוה עלקא אשת הר"ר יעקב כהן זצ"ל, מרת פרומא רבקה אשת הר"ר יוסף קניג זצ"ל, בתו מרת צפורה אלטע רחל לאה אשת הרב ר' יוסף שיינברגר זצ"ל, בנו הר"ר ישעי' זצ"ל, בתו מרת חנה אשת הר"ר ישראל אברהם קלאר זצ"ל, בנו הר"ר משה זצ"ל, בנו הר"ר יעקב זצ"ל, בתו מרת נחמה אשת הרה"צ ר' יצחק דוד גוטפארב זצ"ל, ובנו הבחור יואל ע"ה שנפטר בבחרותו לאחר שנזדכך ביסורים קשים.

לאחר פטירת אשתו בשנת תרצ"ב, נשאר מטופל ביתומים קטנים, אף על פי כן המשיך לעבוד את בוראו ביגיעות נוראות ועצומות, אף הוא כאביו רבי יצחק שלמה זצ"ל שימש כשליח-צבור קבוע עשרות בשנים בבית היתומים דיסקין, רק בהזדמנות זו היה רואה את בנו הפעוט שלמד בבית היתומים, היות ומחמת הרוחות הזרות שנשבו בעיה"ק ירושלים היו שערי המוסד סגורים על מסגר אף בפני ביקורי בני משפחה.

קנאי נלהב היה ר' הערש, ואנו מוצאים אותו חתום פעמים רבות יחד עם אחיו לוחם מלחמת ה' הרה"צ ר' עמרם זצ"ל על כרוזים למען משמר הדת והעמדתה על תלה. הוא נזהר מאד מלשנות זיז כל שהוא מן המסורת הירושלמית, ובפרט בעניני הלבוש אשר הוסיף משמרת על משמרת כדי להתבדל מארחות המתחדשים, כמו כן נמנה היה על חבורתו של אחיו ר' עמרם אשר היו מתאספים תכופות בבית המדרש "קהל יראים" כדי לטכס עצה האיך לגדור גדר ולעמוד בפרץ.

דוגמא המשקפת את הלך רוחו ואת יראתו הטהורה נוכל ללמוד מן העובדה דלהלן. היה זה כאשר בתו פרומא רבקה ע"ה הגיעה לפרקה, דברו בה נכבדות בבחור פלוני הלומד בישיבה פלונית, אך ר' הערש לא אבה ללכת ולראות את החתן לעין כל באמצע סדרי הישיבה, אמרו לו איפוא, שהחתן נוהג להשאר בישיבה ביום ששי אחר גמר הסדר והוא ממשיך לשקוד על תלמודו, הסכים ר' הערש, בשעה היעודה הוא מופיע בשערי הישיבה והנה הוא מבחין ב"מדובר" היושב וקורא "שנים מקרא ואחד תרגום", התיישב ר' הערש לצידו והמתין למוצא פיו, אך הבחור מרמז לו בתנועת יד שאין הוא יכול להפסיק עתה מכיון שאסור להפסיק באמצע שנים מקרא ואחד תרגום. ר' הערש קם ממקומו, בלבו כבר גמלה ההחלטה. לבני ביתו אמר בהחלטיות "בחור שאינו מפסיק באמצע קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הינו חתן הראוי בשבילי, ליותר מכך איני זקוק". [שידוך זה אכן יצא לפועל, החתן היה הרה"ח יוסף קניג זצ"ל אשר הקים את ביתו עם מרת פרומא רבקה ע"ה ויחדיו הקימו דור נאמן לה' ולתורתו].

והנה עוד סיפור המשקף את מהותו של ר' הערש:

היה זה ביום י' אדר ב' תרצ"ט, חצות לילה, אויר ירושלמי קריר מנשב בחוצות, הרחובות שוממים, והכל נמים את שנתם, לבד אי אלו מאחרי שבת אשר חשקה נפשם בתורת א-ל חי הממהרים עתה לחטוף תנומה ולהחליף כח ליום מחר.

בחצר המרוצפת שליד ישיבת "חתם סופר" בשכונת בתי אונגרין נשמע הד פסיעות, רגילה היא חצר זו לשמוע בכל לילה בחצות נקישת פסיעות אלו, פסיעותיו של בן עליה המואס בתענוגות בני אדם, בוחל הוא בתרדמת שינה ובוחר ב"קדמתי בנשף ואשוועה", סובל הוא את סבלה של השכינה הקדושה, מתאבל באבלה, ומתעפר בעפרה. אלו הם פסיעותיו של ר' הערש, המחיש פעמיו לבית הטבילה, כדי להטהר ולהתקדש בסילודין בטרם ילבש שק ויתפלש באפר לאונן ולקונן על חורבן בית המקדש.

בפאתי החצר עומדים שני בני ישיבה ומשוחחים בדברים העומדים על סדר יומה של היהדות החרדית "ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית" שהגיעה לארץ בעקבות ועידת "השולחן העגול", הועדה אמורה להסדיר את הסכסוך היהודי-ערבי, וכנציג היהדות החרדית מופיע בפניהם אחיו של ר' הערש הרב רבי משה בלויא מנהיג אגודת ישראל, הכל סחים בהתרגשות על פרטי האסיפה ודנים על אפשרויות תוצאותיה.

משראו לפניהם את ר' הערש, פנה אליו אחד מהם בנימת זלזול: "הא לך ר' הערש, אחיך לפני מלכים יתייצב ובפני רוזנים ישא את דבריו, ואתה, היכן אתה?!"

ור' הערש, בהתרגשות קודש משיב נכוחה "אל מה תדמיון הבל, אחי שליט"א מתייצב לפני מלך אביון בלה ורד שחת, אשר היום כאן ומחר בקבר, הבטחתו אינה הבטחה ודברו אפשר שלא יקום, ואילו אני למלך חי וקים רץ אנוכי, אשר דברו אמת וקים לעד, ומוצא פיו אחור לא ישוב ריקם", ותוך כדי כך מתחיל ר' הערש לרוץ, רגליו כאילו נישאות מאליהם, מרחפות… ואנו רצים לחיי העולם הבא…

בסוף ימיו חלה והתייסר קשות והוזקק להתאשפז בבית החולים. תלמידיו ומקורביו מספרים נפלאות מגודל ישוב דעתו וחדוות נפשו על אף יסוריו הקשים והמרים. נכדו הר"ר חיים קניג זצ"ל סיפר: בהתקרב יומו האחרון נכנסתי לבקרו, והנה הסבא פונה אלי: אנא ספר לי סיפור כל שהוא, סיפרתי לו את הסיפור הידוע על הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע שבא להתאכסן עם חבורת תלמידיו אצל מוכסן אחד שהיה שמח בחלקו ולא התאנח בשום פנים, והיו הבעש"ט הק' ותלמידיו דורשים הימנו שיערוך להם סעודות גדולות, הלך הלה ומכר את כל אשר בביתו ואף את הכר שלמראשותיו כדי לספק להם צרכם. כאשר שמע האכסנאי שמ"מז'בוז" מוצאם, התחיל חוקרם אם שמעו דבר על הבעש"ט הק' ששמעו יצא לתהלה בארץ, אך הללו התעלמו מדבריו כמי שאין מכירים אותו. כאשר נתרוקן הבית לגמרי ולא היה עוד מה למכור, קמו הבעש"ט וחבורתו לעזוב, לפני הפרדם גילה לו הבעש"ט שהוא זה הבעש"ט, אך בטרם היה סיפק בידו לדבר דבר כבר היו הללו באמצע נסיעתם.

נכנס האכסנאי לבית והחל רוקד מרוב שמחה על הזכות שנתגלגלה לידו, אולם הבנים אשר רעבו ללחם לא אבו לשמוע מכך, הם דרשו להשביע רעבונם. משראה בעל-הבית שאין מאומה בידו, נעקרה אנחה מלבו, תיכף הופיע אצלו נכרי אחד אשר דרש להתאכסן אצלו מחמת מריבה שנפלה בינו לבין בני ביתו ושילם לו בכל פעם מטבע זהב, ובסוף ימיו הוריש לו נכרי זה אוצר גדול שהטמין ביער.

לימים כאשר בא האכסנאי אל הבעל-שם-טוב הק', גילה לו את סיבת שהותם הממושכת בביתו ומדוע גרמו לו לרוקן ביתו, "מן השמים היה מוכן לך אוצר גדול – מגלה לו הבעש"ט – אך לשם קבלתו צריך היית להתאנח, וכיון שלא היה דרכך להתאנח, הוכרחנו לבוא אליך ולהדחיקך עד שתתאנח כדי שתזכה באוצר המוכן לך".

נהרו פניו של ר' הערש, והיה חוזר על סיפור זה לפני כל מי שבא לבקרו, בהדגישו את יקרתה וחשיבותה של האנחה שבכוחה לספק אוצרות לאדם. ואכן זכה ר' הערש על ידי אנחותיו ותפילותיו להמשיך אוצרות מופלאים, אוצרות של קרבת ה' ויראת שמים, אוצרות של זיכוך הגוף והנפש, מעלות רמות ונשגבות בעבודת ה' מתוך עמל ויגיעה, לעמוד לפני ה' לשרתו בקדושה וטהרה.

ביום כ"ז תשרי תשט"ז אתקטיר ר' הערש בהאי קטירא לחי עלמא, בן ס"א שנים שוים לטובה בהם עידן נפשו להטעימה מנופת צוף עולם הבא, בהשאירו אחריו דור נפלא בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות צועדים בסך בדרכו הישרה.

מכתב מסבינו ר' יוסף שיינברגר ז"ל – אל סבתינו מרת שרה זיסל משי זהב ע"ה

ב"ה. אדר תשי"ז פה לונדון.

כבוד בתי היקרה שרה תחי'.

כלה יקרה!

באתי בזה לכתוב לך כמה דיבורים קדושים, וברצוני שתשנני אותם היטב, ותמיד לקיים אותם.

יודעת את כי אני מאד מסור לך ואני מתכוין רק לטובתך, שיהיה לך תמיד רק טוב אי"ה וכמאה"כ כרחם אב על בנים.

ברוב רחמיו וחסדיו ית' עזרני ה', ואת זכית להתארס לחתן תלמיד חכם גדול, ועתיד להיות גדול בישראל בעזה"י – זהו האושר הגדול ביותר אליו יכולה לשאוף בת ישראל. ואמרו חכמינו ז"ל לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא תלמיד חכם לבתו. ב"ה שקיימתי את מאמרם ז"ל, יודעת את היטב כי לא חסרו בחורים ומשפחות מיוחסות שרצו להשתדך אתנו, וגם הסכימו לתת את הוצאות הדירה וכל הרהיטים וכו', אמנם לא הסתכלתי על כל זאת, וכל רצוני היה למצוא עבורך חתן תלמיד חכם וירא שמים, אע"פ שעקב כך אני נותן את הדירה וכו', כי יודע אני שהתורה היא מעל לכל, כל העולם כולו על כל תענוגיו ואוצרותיו, כל כסף וזהב שבעולם, אינם שווים לרגע אחד של לימוד התורה. לימוד דף אחד גמרא ותורה לשמה מכריע את כל העולם וכל הנאות עולם-הזה, ואין לוקחים לעוה"ב רק תורה ויראת שמים, העולם הבא הוא נצחי ובלי סוף, ושם בעוה"ב אי אפשר לקנות אפילו מצוה אחת בכל הון שבעולם. ידוע המעשה עם הגאון מוילנא זי"ע שטרם הסתלקותו מן העולם, לקח הציצית בידו ולא יכול היה להפרד מהם, ואמר – כאשר הדמעות זלגו מעיניו הקדושות – כי כאן בעוה"ז אפשר לזכות במצוה בכמה פרוטות בודדות, ואילו בעוה"ב אין יותר אפשרות לזכות לקיים מצוה בכל הון דעלמא.

איתא בגמ' נשיין במאי קא זכיין? דהיינו במה הנשים זוכות לעוה"ב? ומתרצת הגמרא, בזכות זה שהם ממתינות לבעליהן היושבים ועמלים כל היום בתורה, ושומרים עליהם, בזכות זה יש להם חלק בתורתם, ובזכות זה זוכות הנשים לעוה"ב.

ובכן, בתי היקרה, דעי מהו חובתך בעולמך לאחר נשואיכם, לחלוק כבוד לבעלך כמו למלך, ולעשות רצונו, ואיזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה, עליך להיות מאושרת שהמוח של בעלך שקוע אך ורק בתורה, ואז מוחו הוא בבחינת קדושת בית המקדש, וכאשר את מכבדת את בעלך את מכבדת בזה את התורה, וכבר אמרו חז"ל (באבות) כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, אין תענוג בעולם יותר גדול מכך שהבעל יושב ועוסק בתורה, וברור אצלי כי כמה שתכבדי יותר את בעלך יותר יכבד אותך, אך לא לסיבה זו תעשי זאת, אלא פשוט למען כבוד ה'.

כאשר בעלך חוזר מלימודו תראי לו פנים שוחקות, ולעולם ח"ו אל תרימי את קולך בצעקות למולו. בקשתי אליך, שתקבלי עליך לעולם לא להרים קול צעקה, אלא כל דיבוריך יהיו בנחת, ואז תשרה השכינה בביתכם.

מכיר אני אברכים רבים אשר עתידים היו להיות גדולי ישראל ממש, אולם אך ורק בגלל נשותיהם שלא השכילו ושלחו אותם לצאת ולעבוד כדי להשתכר יותר, או כאשר שעבדו אותם לעזור להם בעבודות הבית המוטלות על האשה, ואפילו כאשר רק הכריחו אותם להשאר בלילות בבית במקום שילמדו בכולל בסדר ג', וגרמו לכך שהבעל פרש מעט מלימודיו, ועי"ז היתה הזנחה בהתעלותו, ובכך סילקו את השכינה מביתם, אוי להן ואוי לנשמותיהן לעד ולעולמי עולמים.

אני מקוה שיגבר אצלך השכל, בתי היקרה, ותסייעי לבעלך שיוכל לשבת וללמוד יומם ולילה, ולא שיהיה משרת בבית, כי אין לו בעולמו אלא תורה, יומם ולילה, וגם האשה צריך שיהיה לה מסירות-נפש לתורה, ובשכר זה תזכי לבנים קדושים. לעולם לא תדרשי מבעלך דברים שאין ברצונו לעשות, ותבטלי את רצונך מפני רצונו, ואז תראי ותווכחי כמה טובה יצמח לך מכך.

האמיני לי כי רק את טובתך אני דורש!

פעם אחת אם מצערים את הבעל, וכתוצאה מכך הוא הולך לישיבה ונפשו עגומה עליו ח"ו, על כך נאמר "אשה רעה מר ממות רח"ל". כאשר יבואו לביתך תלמידי חכמים ללמוד בחברותא או לשוחח בלימוד, יהי ביתך פתוח לרווחה.

דעי לך, בתי היקרה, כי אין בעולם ידיד יותר נאמן מהבעל, לא ולא! לא אחים ולא אחיות וכו'.

מקוה אני כי אוכל גם הלאה בעזה"י לתמוך בכם בל"נ, ואין לך מה לדאוג על עניני גשמיות, "ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני", הדאגה היחידה שמותר לך לדאוג היא הדאגה איך לרצות ולשמח את בעלך.

וראי נא את דבריו הקדושים של הרמב"ם ז"ל:

"וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, וזה דרך בנות ישראל הקדושים והטהורים" עכ"ל.

ראיתי הרבה משפחות והרבה בתים שנחרבו רח"ל רק בגלל כך שהאשה לא נהגה כבוד בבעלה, וכאשר מצערים את הבעל מביא הדבר לידי עניות, יסורים, וחלאים ללא שיעור, צרות ופורעניות וכו' ובנים רעים רח"ל. וכאשר מבזים את הבעל או שגורמים לו עגמת-נפש, בפרט אם הבעל הוא תלמיד-חכם, מענישים על כך מיד מן השמים רח"ל והעונש הוא נורא מאד, וכל מי שיש לו עינים בראשו רואה זאת בחוש.

אם ראית פעם בבית כלשהו צרות ועניות, או מחלות ויסורים, צריך לחקור עד כמה ציערו שם את הבעל, ובאיזה מדה שופכים את דמו, וכמה מבזים אותו ומשפילים אותו עד לעפר, כי על חטא זה כאמור מענישים מיד מן השמים, ולא יועילו לא חכמים ולא רופאים, קורטוב של עגמת נפש אם גורמים לבעל, כל מי הים לא יוכלו לכבותה, נמצא שנשים גורמות לעצמן צרות ללא שיעור רח"ל.

דעי לך כי חרד אנכי לתורתו של החתן, ואני מבטיח לך כי כמה שתכבדי אותו יותר בדרך-ארץ ובדרך כבוד – כך יהיה לך יותר פרנסה בהרחבה ורוב נחת עד שהכל יקנאו בך.

קבלי עליך בקבלה גמורה שלא תדחקי בבעלך להביא טרף ופרנסה אף לא לשעה אחת ביום, אלא כל מאווייך יהיה תורה ורק תורה, עוד כולל, ועוד ישיבה, והמוח יהיה טרוד אך ורק בהוויות אביי ורבא, בלתי לה' לבדו, ואז לא יחסר לך מאומה בע"ה, ואז גם תהיי לי אסירת תודה.

ברצוני לספר לך מעשה נורא שקרה אצל האלשי"ך הק' זיע"א. פעם אחת באה אשה לביתו של האלשי"ך ומעיניה זלגו דמעות שליש כשהיא מיללת וממררת בבכי. לשאלתו של האלשי"ך הק' על סיבת בכיה המר, סיפרה לו האשה, כי זה כשלשים שנה מצוי בביתה ספר-תורה שבאה אליה בירושה מאביה, והיא שמרה עליו בקדושה ובכבוד. והנה אתמול  הארון בו היה מונח הספר-תורה נפתח מעצמו והספר-תורה נפל לארץ, ועתה באה אליו לבקש תשובה.

כאשר שמע האלשי"ך הק' את מה שאירע, הוא נזדעזע, ובקול תקיף פנה אל האשה ואמר לה: יודעת את לספר רק על מקרה אחד של ספר תורה שנפל ארצה, ועל כך עוד יש אפשרות של תשובה סליחה וכפרה, אולם נודע לי כי בביתך משפילים ספר-תורה שנים רבות, דהיינו בעלך הצדיק יום יום הוא בביתו כאסקופה הנדרסת, כאשר את מצערת אותו וגורמת לו עגמת נפש, ומעשים אלו גרועים בהרבה מנפילת ספר-תורה, ועל כך אין כמעט כפרה רח"ל.

וכך אמר שלמה המלך ע"ה בפרק "אשת חיל": "בטח בה לב בעלה – ושלל לא יחסר" – דהיינו שלא יחסר לכם שפע ופרנסה, ואימתי? כאשר "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" – ואם האשה מכבדת את בעלה ואינה מצערת אותו, אז אשרי לה ואשרי חלקה.

ובכן, בתי היקרה! תקבלי עליך בלא-נדר שלא לצער את בעלך, וכן לא להעיר אותו משנתו ולגזול את מנוחתו, כי בכח זה הוא אוגר כח שיוכל להמשיך בלימודו בצלילות הדעת ומנוחת הנפש.

בשנת תרמ"ח נולד רבי דוד שיינברגר, אבי זקיננו ר' יוסף, לאביו הרה"צ רבי משה, מן העיירה ביסערמין שבהונגריה. בילדותו התגורר בקליינוורדיין, לאחר שנתייתם מאמו, עלה עם אביו לארץ הקודש. רבי משה שיינברגר היה ממייסדי בית הכנסת "חסידים" בבתי אונגרין וחתום על תקנות בית הכנסת. כמו כן היה מחכמי ורבני הישיבה, שחתמו על כרוז המלחמה נגד מתירי השביעית. בהגיעו לפרקו נשא רבי דוד לאשה את מרת יהודית בת הרה"ח רבי משה הכהן גראס זצ"ל.

הרה"ח רבי משה הכהן גראס עשיר מופלג היה, בעל שדות וכרמים, יחסן ונכבד עד מאד, ושימש כשו"ב בעיירה ברעזנא שבהונגריה. אשתו של רבי משה מרת ביילא קריינדל, היתה בתו של הרה"ח ר' צבי אריה ב"ר שמואל ביינהורן זצ"ל מטורקא [מוה"ר שמואל ביינהורן היה אחיו של הגה"צ המפו' מוהר"ר מאיר אבד"ק ווערעצקי זצלה"ה].

הרה"ח מוה"ר צבי ארי' ביינהורן נולד בסטאניסלאב בשנת תקע"ז לערך, ובשנת תקצ"ו הוסמך כשו"ב ע"י הגה"ק מהר"ם א"ש זצוק"ל. הוא עבר להתגורר בטורקא לאחר שנהיה חתנו של הרה"ק רבי שלמה אליעזר מטורקא זצוק"ל. רבו המובהק היה הרה"ק רבי דוד מדינוב זי"ע, אך הקפיד להיות לפחות פעם אחת אצל כל גדולי הדור, ביניהם נסע פעם אחת יחד עם הרה"ח מוה"ר יעקב נחמי' האנדלער ז"ל מברעזנא אל הרה"ק רבי דוד מטאלנע זי"ע.

הרה"ח מוה"ר סענדער דייטש ז"ל (ראש הקהל דסאטמאר שהיה נכדו של הנ"ל) מספר בספרו "בית אבא" מה ששמע מאביו, כי חסידיו של הרה"ק מטורקא בעיר בערגסאז הזמינוהו כמה פעמים לשבות שבת בעירם ולא נעתר לבקשתם. פעם אחת הפצירו בו מאד ונעתר להם, אך לקח עמו אז את תכריכיו, ותוך זמן קצר נחלה בבערגסאז ושם מנוחתו כבוד.

וזה נוסח מצבתו:

"מנוחת כבוד הרב הצדיק החסיד המופלג, מורה דרך לעדתו, רבים באו לשמוע עצתו, הושיע את ישראל בתפלתו, מנעים זמירות ה' ברינתו, השמים עלתה תחינתו, אדמ"ו הרב ר' שלמה אליעזר מטורקא בן מורנו ורבינו אפרים זלה"ה, נפטר א' דחנוכה תרי"ט לפ"ק ת'נ'צ'ב'ה'

בצד האחורי של המצבה נכתב "אהל שלמה", ותחתיו חריטת תמונת בית מדרשו בטורקא. שמו מוזכר בשו"ת "האלף לך שלמה" להגה"ק רבי שלמה קלוגער (אבה"ע סי' נ"ה), וביתר הרחבה בשו"ת רמ"ץ (ח"ב סי' י"ח), כן מזכירו הגה"ק מוהרי"א מקאמארנא זי"ע ב"נדבת פי" (בפירושו על מסכת שקלים) בברכותיו לשני גדולי עיר טורקא.

מסופר כי פעם אחת הוזמן מו"ה צבי ארי' ביינהורן ע"י הגה"ק בעל "דרכי תשובה" לנסות את השוחטים, ובמשך שבועיים ששהה במונקאטש העביר בכור המבחן את כל שוחטי העיר. עוד מספר הרה"ח מו"ה סענדער דייטש ע"ה מה ששמע מאביו, כי בקיץ שנת תרצ"ה שהה הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מוויזניץ זצוק"ל במעיינות המרפא בסובראנץ, ונסע אז עם אביו לשם לשבות עמו בשבת קודש פרשת כי תצא, ובהיותו שם אמר לו אביו ז"ל: "התבונן היטב בצורתו הקדושה של הרבי מוויזניץ, כי כך בדיוק היה נראה צורת דמות דיוקנו וקלסתר פניו של מורי חמי ה"ה רבי צבי ארי' ביינהורן זלה"ה".

בפרשת קרח שנת תרס"ב היה בברעזנא הגה"ק רבי משה לייב מסטריזוב זצוק"ל, ובשבת-קודש אחר הצהריים הגיע אל רבי צבי ארי' לביקור חולים, וסגר הדלת אחריו והתבודד עמו כשעה, ומיד לאחר יציאתו של הגה"ק מסטריזוב, יצאה נשמתו של רבי צבי ארי' בטהרה.

וזה נוסח מצבתו בברעזנא:

פה נטמן איש תם וישר, בישראל גדול שמו, אומן מופלא במלאכתו אומנות המוהל והשו"ב, וחכמתו רבה עד כי רבים נהנו ממנו עצה ותושיה, וכל מעשהו באמונה בזריזות נפלאה ובזהירות יתירה, והיה עוסק בתורה ועבודה בצדקה וגמילות חסדים והכנסת אורחים, עושה ומעשה מו"ה צבי ארי' בן שמואל זלה"ה, גוע ביום שבת קודש פ' קרח ונאסף אל עמיו למחרתו ביום הששי לחדש תמוז תרס"ב לפ"ק ת'נ'צ'ב'ה'.

חתניו של רבי צבי ארי' ביינהורן הם אנשי השם: א) הרה"ח מו"ה צבי אלימלך בלייער ז"ל בהחסיד המפורסם מוה"ר מענדעלע דיבעצקער שנתגדל ע"י הרה"ק בעל "בני יששכר" זי"ע. ב) הרה"ח מו"ה משה הכהן גראס זצ"ל.

אביו של רבי משה הכהן גראס היה הגה"צ רבי שלמה הכהן גראס, תלמידו הנאמן של הרה"ק בעל "בני יששכר", שהעיד עליו שהוא ממיוחסי כהונה (עיין בסוף ספר "תמכין דאורייתא"). הוא היה מילידי פאגריש הסמוכה למונקאטש, ובשם זה נזכר במכתב מהרה"ק בעל "בני יששכר" (מיום ד' ערב חג הסוכות תקצ"ב): "הרבני הותיק היקר מו"ה שלמה הכהן פאגרישר הוא אצלינו בחיים ושלום בעזר הצור ואי"ה אחר החג יסע לביתו לשלום במהרה".

בשנת תקפ"ח כתב הרה"ק בעל "בני יששכר" את הספר "תקנות תמכין דאורייתא", ואת הסיבות לכך הוא כותב שם באות ט': "גם אנכי כי באתי עד הלום בגזירת היוצר כל הוא אלקינו המסבב כל הסיבות הגיענו והניענו לכאן פה קהלא קדישא מונקאטש, היא קריה העליזה, כמעט אין כמוה בכל המדינה הלזו לשם ולתהלה, בה צפרים יקננו ובתוכה ישכנו יראי ד' (גם צפור מצאה בית וכו' עיין בתיקוני זוהר ותבין) מבקשי תורה ויראת שמים, וגם המגודלים בנעוריהם עודם באיבם, חפצים להתקרב אל התורה, כי קרבת אלקים יחפצון, אבל להיות בהעדר משגיחים עליהם לנהלם במישור, וכל אחד איש לדרכו פנו, טרודים אבותיהם על המחיה ועל הכלכלה, אין מנהל ואין מחזיק ביד הבנים האלה להדריכם על התורה, ובפרט על בני העניים אין דורש ואין מבקש, ומתגדלים בעון ח"ו, וברכת מזונא לא יגידו, ועל כנפי כסותם לא יעשו גדילים, והחבורה קדישא חבורת "תלמוד תורה" שהיה בימים הקודמים כבר נתבטלה בהעדר משגיחים, והנה קמתי ונתעוררתי, וקנא קנאתי לד' אלקי ישראל ולתורתו ולמצותיו, ואספתי אסיפת חברים מקשיבים לחדש מחדש חבורא קדישא, להקים יסודותיה ולהעמיד חרבותיה, וזה שמה אשר יקראו לה "תמכין דאורייתא", כי תקנות רבות קבועות יסדנו בעזרת השם יתברך בחבורה הלזו, מלבד עיקר היסוד להחזיק ולגדל בני העניים לתלמוד תורה, נוסף לזה כל הבא למלאות ידו להיות מבני בית המדרש להיות עוסק בתורה, הן מבני העיר הן הבא מעיר אחרת לישב בבית מדרשינו זה שבוע או זה חודש וכיוצא, מחוייבים בני החבורה להשגיח עליו בעסק פרנסתו כל מה דאפשר (כאשר יתבאר אי"ה בתקנות) ועל ידי זה יהיה סעד וסמיכה לתורה, על כן שמה נאה לה "תמכין דאורייתא" (עיין בזוהר פרשת וישלח השתדלות שרו של עשו למנוע ח"ו מישראל תמכין דאורייתא, תקע כף ירך יעקב ועל ידי זה נחלשה כח הנבואה, ונתגברה יד עשו, וכאשר יהיה התחזקות לישראל להיות ביניהם תמכין דאורייתא אזי יתחלש כחו של עשו ותשוב לישראל הנבואה במהרה בימינו, כמו שאומר הנביא ונבאו בניכם ובנותיכם), וכל התקנות שנתקנו בחבורה הקדושה הלזו, הכל נעשה לכבוד השם יתברך ולכבוד תורתו ומצותיו. יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו על יעזבנו ואל יטשנו".

בסוף הספר "תקנות תמכין דאורייתא" כאשר בירך הרה"ק בעל "בני יששכר" את בני החבורה, הוא כותב ברכה מיוחדת לתלמידו הרה"צ רבי שלמה הכהן גראס, וזה לשונו: "ואתה שלמה בני, דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפיצה, הוא ניהו האברך הותיק היקר המופלג כ"ש מו"ה שלמה בן מה"ו שמואל הכהן, אשר התנדב גם הוא להיות כאחד מבני החבורה. ובכן יהי רצון מלפני הבורא שמים וארץ ויעמדו כאחד, לענדו ולעטרו בתורה וגדולה כאחד, ורוח חדשה יתן בקרבו לעבוד את השם יתברך שכם אחד, ובניו ובני בניו על שלחנו יחד כאחד, ויזכה לשמש בכתר כהונה במקום המקודש להשם אחד, במהרה בימינו אמן".

לאחר מכן הוא כותב שם גם ברכה מיוחדת לחותנו של רבי שלמה בזה הלשון: "וירא חותן הבנים הנ"ל את כל אשר הם עושים, ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו שבשמים, הוא ניהו הרבני המופלג היקר הותיק מה"ו שלום יוסף בן הרבני המופלא הישיש מה"ו חיים משה הכהן חותן הבנים הנ"ל, נשאו לבו לקרבה אל המלאכה מלאכת שמים, להיות גם הוא כאחד מבני החבורה, ובכן יהא רעוא מלפני דר בנהורא, יזכהו לבנים ובני בנים עוסקים בתורה, ולעושר וכבוד בתפארה, ויזכהו לשמש בכתר כהונה בבית הבחירה, אשר יכונן עוטה אורה, במהרה בימינו אמן".

רבי שלמה הכהן גראס זכה גם לברכה מאת הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב זי"ע בעת שנסע למרחץ נעליפענא-הארשפאלווא, והיה במונקאטש על שבת קודש, ובמרחץ שהיה ביער היה להרה"ק מקאליב את מקומו הקבוע לו, ושם היו בעיגול שלש-עשרה אילנות, ובאמצע העיגול היה מקומו, וכל הצדיקים אשר היו שמה במשך כל השנים היו הולכים לשם.

בתחילה למד רבי שלמה במונקאטש אצל הגאון מו"ה צבי אביגדור אשכנזי זצ"ל (נכדו של הגאון בעל טהרת הקודש על מסכת זבחים ומנחות, ובמסכת מנחות נדפס ממנו הגהות, ונזכר כמה פעמים בתשובות חתם סופר זי"ע), ונתעלה על כל הבחורים, כי היה מתמיד גדול ועצום. כשנפטר הגאון רבי צבי אביגדור זצ"ל (בשנת תקפ"ד) נתקבל לאב"ד במונקאטש (בשנת תקפ"ה) הגאון הקדוש רבינו צבי אלימלך מדינוב זי"ע בעל "בני יששכר", ומצא רבי שלמה הכהן גראס חן בעיניו, והיה בכל מקום שנסע לקחו עמו, ואחר כך כשנסע בעל בני-יששכר ממונקאטש לדינוב (בשנת תקפ"ח), צוה עליו שיבא עמו, וכן היה, כי בשנת תקצ"א נסע לשם, אבל בעת ההיא היה מגיפת דבר רח"ל (עיין במכתב הנ"ל) ובגלל זה לא היה הגה"ק בעל בני יששכר בביתו, רק בעיר דובעצק, ובעל בני יששכר שלח אחריו שליח, שיביא אותו דרך היערות אליו, כי הדרכים היו בחזקת סכנה, ושם הראה לו חיבתו עד שנשאו על ברכיו ונשקו, ואחרי זה נסע לביתו בחזרה אצל חותנו הר"ר שלום יוסף (נפטר ביום ב' דר"ה שנת תרט"ו), ונתקבל בסוואליאווא להורות בדיני איסור-והיתר, ולמד יומם ולילה מתוך דחקות ועניות עד שנסע אחר כך למונקאטש.

וסיפר הגה"ק בעל "מנחת אלעזר" זי"ע ממונקאטש, כי בתחילת חודש אייר בשנת תקפ"ז, כאשר עבר דרך הילוכו הרה"ח רבי שלמה הכהן גראס זצ"ל לפני בית רבו הקדוש בעל בני יששכר, רמז לו רבו שיבוא לביתו, וכאשר בא לפני ולפנים, אמר לו הרב, קח נא עגלה מיוחדת בעבורינו, כי נחוץ לנו לנסוע ללאנצהוט (ונודע כי הגה"ק מראפשיץ זי"ע נסע במכוון לפני הסתלקותו ללאנצהוט, כי רצונו היה להסתלק שמה וטעמו ונימוקו עמו בזה. וכמובן כי בעיר מונקאטש לא ידעו מזה שהגה"ק מראפשיץ הוא חולה מסוכן ושהוא בלאנצהוט). רבי שלמה עשה כפקודת רבו ותיכף נסעו לדרכם. בבואם ללאנצהוט כבר מצאו את הגה"ק מראפשיץ שהיה תכיף ליה עלמא ותלמידיו הקדושים עשו סעודה (ביום י"א אייר), כי ברצונם היה אז להמשיך לרבם נשמה חדשה, אבל הגה"ק בעל בני יששכר היה מתנגד לדבריהם באמרו, כי אם לא יוכלו לפעול להמשיך לרבם נשמה גבוהה וקדושה כמו שיש לו עכשיו, אם כן לא יהיה לו לנחת רוח וחס וחלילה לצערו בזה, ובתוך כך כבר הגיעו השלוחים לקרותם ליציאת נשמה, וכאשר באו לחדר הרה"ק מראפשיץ התחילו לאמר פסוקי יחוד כנהוג, ועל כל מה שהתחילו רמז להם הרה"ק מראפשיץ ביד קדשו שאין זה רצונו. ואחר כך צוה הקדוש בעל בני יששכר לומר שירת "נשמת כל חי", וכאשר התחילו לומר "נשמת" רמז להם הרב שזה רצונו. (אא"ז רבי שלמה הכהן גראס היה אז גם כן שמה, ומאחר שהיה כהן, אמרו לו שילך החוצה, אבל רבו בעל בני יששכר אמר לו שיש עוד שהות קצת עד שהגיע כמעט לרגע האחרונה, ואז צוה על תלמידו שילך החוצה), ובתוך שירת נשמת יצאה נשמתו של הרה"ק מראפשיץ בקדושה ובטהרה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

רבי שלמה הכהן גראס זצ"ל בן הר"ר שמואל הכהן זצ"ל נפטר ביום ב' אייר תרמ"ה והוא בן שמונים שנה, והניח אחריו דור יותר ממאה נפש, ונפטר ביום ערב שבת קודש אחר הצהרים, ותיכף ומיד נשאו אותו למקוה, והלבישו אותו לבנים, ואחר זה לקחו אותו לבית המדרש הגדול והדליקו נרות לכבוד נשמתו, והגה"ק רבי שלמה שפירא זי"ע אב"ד מונקאטש בעל "שם שלמה" עשה עליו הספד גדול, ואחר זה נשאו אותו נכדיו אל מקום מנוחתו שם במונקאטש (מפי הרה"ח ר' בעריש וויינבערגער זצ"ל נכד אא"ז רבי שלמה הכהן גראס זצ"ל).

בנו רבי משה הכהן גראס זצ"ל עלה לארץ ישראל בשנת תר"ס בערך, יחד עם בתו מרת יהודית, כאשר רוב אחיה ואחיותיה נשארים בחוץ לארץ בעיירת מולדתם ברעזנא, ובעונותינו הרבים נספו בשנות השואה הי"ד. ביום י"ט ניסן שנת תר"ע נסתלק רבי משה זצ"ל לבית עולמו, ונטמן בהר הזיתים. כשנתיים לפני כן נישאה בתו מרת יהודית לבעלה רבי דוד שיינברגר זצ"ל.

ירושלים העיר לפני שמונים שנה!

קיבוץ יהודי נפלא, עוטה אור מסתורין, ששרשיו אדירים וענפיו מרובים, שוכן לשבטיו מאחורי חומת אבנים בצורה, קהלה קדושה עתיקת יומין היא זאת, וגדולה היא לאלקים מאד. גולת הכותרת של קהלות ישראל ומנורת המאור של היהדות, אבן-ראשה, הנשמה שבמוחה, ועמוד שדרתה. קהלה זו מהוה את הישוב שבירושלים העתיקה, אשר גרעינו הונח בקודש לפני מאות שנה ע"י הרמב"ן ז"ל, בעת אשר לא היו בעיר "רק שני אחים צבעים ואליהם יאספו עד מנין".

לחומה ששה שערים, ופנימה לה מחזה תפארת, מראה הוד. ים אורה ושלל עצום של זקוקין די נור. כנסת יהודים גדולה, זרועה ערוגות ערוגות על פני מבואות גדושים וסמטאות מקומרות, אשר עליהן חופף מורא קדומים. שרשראות של חצירות עתיקות ומעונות אבן נמוכים כדמות מחילות, שקועות מחציתן במעמקי אדמת הטרשים, חצובות גזית ככוכים, ומלבינות מלגאו כסיד ההיכל. דירות צפופות וגבובות, רגליה של זו למראשותיה של זו. דירה בתוך דירה, חצר לפנים חצר, מין "כיפין על גבי כיפין", ולהן חלונות קרקע וארובות תקרה, ועליהן נסוך חן-נצח וחיבת קודש. מבוי מבוי ובתי הכנסיות שבו, כנגדם חדרים ותלמודי תורה, כנגדם בתי מדרשות וישיבות, וכנגדם בתי מוסר ומשכנות פרישות והתבודדות, מכוונות כולם אל מול פני הכותל המערבי, מקום משכן השכינה, תל הדמע שכל פיות ישראל אליו פונים.

על פני ערימות חורבות ירושלים העתיקה והריסותיה, מתהלכות דמויות פלא, עיניהם לוהטות ופניהם פני לפידים. שרי תורה ואבירי דעה, ענקי רוח ומחשבה, גאונים וקדושים, מרביצי תורה וטהרה, כבשוני עולם וגדולי דור, "בני היכלא" המזהירים כזוהר הרקיע, ענני הכבוד של עיר האלקים.

בתקופה קדומה זו, מי יעלה בהר ה' ירושלימה? מי נוטש ארצו ומולדתו, עירו ומשפחתו, ועולה לשכון במרום הר ציון השמם? מי ומי המחליט לעזוב את שלוות אירופה השאננה, ומשליך אחר גיוו שפע עושרה ואשרה, ונודד לפאת מזרח, לתקוע אהלו בסמטאותיה הקודרות של עיר החריבה, לרצות אבניה, ולחונן רגבי עפרה?

אנשי תרומות בגולה ושארי רוח, כי כלתה נפשם להנזר מחיי חולין, עידון ותענוגות בני אדם, בני עליה אשר חיסלו את עסקם עם עולם הזה, וראו את עולמם ביגיעת תורה וקידוש הגוף והמחשבה בקדושה של מעלה, בהתיחדות והשתפכות, בדביקות ופרישות. בעלי לב, חולי אהבה וצמאון לקרבת אלקות והשראתו, וניעורו בהם כסופין טמירין וגעגועים עזים לשבת בבית ה' כל ימי חייהם, ותהי דמעתם לחם יומם ולילה על צער השכינה ועל גלות ישראל מעל שלחן אביהם, הם עזבו מנעמי הגולה ועלו להשתכן בחצרות בית אלקים בהר הקודש. ביניהם אשר לא ילכו ארבע אמות ללא תורה ומצות, ביניהם בני ישיבות גבורי כח, אשר הערו נפשם למות באהלה של תורה, ולקיים את גופם על תמיכת חלוקה ותמיכת הישיבה, אשר הספיקה ללחם צר ומים במשורה, וביניהם "מכוונים" ומקובלים, שותקים ובעלי סיגופים, בעלי תריסין וקנאי תורה ודת, הם הם היוו את המתיישבים הראשונים של ירושלים, אבני הקודש מהם הושתת קדושת הישוב.

אורח מארץ רחוקה, כי עלה לבקר בירושלים, וסר לראות את אוצר קדושתה וקדושת חיי העם היושב עליה, די היה לו להיות ניעור לילה אחת רגילה לפנים מן החומה, בכדי לעמוד על קדושת המקום הזה. סקירה קלה הספיקה לו למשש במו ידיו את דופק החיים התוססים שבתוכה, ליהנות מאורה ולטעום משהו מקדושת נצח שבה.

שעה קלה אחר תפלת ערבית, ושערי בתי הכנסיות ובתי המדרשות שבירושלים העתיקה נפתחים לרווחה לפני בני ירושלים, לגיונות של תורה, הנוהים אל תוכם מכל עבר וצד. הללו אין להם בעולמם אלא עמלה של תורה, הם אינם מסתפקים בתורה שביום, ובעמלה מזריחת השמש ועד שקיעתה, עמלה של תורה אינו מותנה בשעות קבועות, ואינו צמוד ללוח-זמנים, אמרה תורה והגית בו יומם ולילה, והריהם מתכנסים בהתלהבות במקדשי המעט, משחירים פניהם כעורב, מנדדים מעיניהם שינה, לשם יחוד שעות הליל לעמלה של תורה.

הדלתות פתוחות, המנורות דולקות כב"ליל כל נדרי", ובעלי התריסין שבירושלים, בני תשחורת ועטורי שיבה, זורמים פנימה יחידות-יחידות, השולחנות הארוכים וספסלי העץ הגדולים, מצופפים בני תורה, קולות התורה היוצאים מבתי הכנסיות ובתי המדרשות שבירושלים, על ידי משמרות המתחלפות עד אור היום, מתלכדים בדמי ליל לקול גדול אחד, אט אט מתרומם אל על קול תורה אדיר, הפולח את האויר, ורועם בסערת קדשו על פני חללה של עיר הקודש, הניצוצות הבודדים הופכים לאבוקות, האבוקות ללפידים, והלפידים לשלהבת אש גדולה, עד שירושלים העיר יורדת כולה לטבול כאילו בנהר דינור, בלהבת אור סיני שאיננו אוכל.

האורח הנקלע ברובע היהודים, ולו מהלכים בין העומדים בבית ה' בלילות, שוכח את מקומו, ורואה את עצמו מרחף כאילו בעולם אחר לגמרי עולם שכולו תורה, שוקי נהרדעא, סמטאות פומבדיתא, שבילי סורא – – –

– ירושלים של עולם הבא אשר אין עולין לה אלא המוזמנים (בבא בתרא עה).

גל של השתפכות הנפש חוזר וניעור בהגיע שעת "חצות". מבעד סדקי החרכים של מעונות התושבים יבקיע אור כהה של נרות חלב או עששיות שמן. נקיי הדעת שבירושלים יקומו אותה שעה להתייחד עם גלות השכינה. בצנעה ובהסתר, תחת התנור והכיריים, איש איש בזוויות חדרו, צונח ארצה כאונן, חולץ נעליו, ומקונן במסתרים על חורבן הקודש והמקדש.

ארשת של קדרות יורדת על העיר האבילה והחרבה, צלילים נוגים מלווים בגניחות בוקעים חוצה, קול יבבה דקה ישמע שעה ממושכה ברובע היהודים, יללה חרישית מזעזעת, המשתפכת כהמיית כינור בדמי ליל, מנהמת תמרורים כיונה, ומכרזת: ערי קדשך היו מדבר, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה…

ובבתי הכנסיות ובבתי המדרשות קול התורה אינו נדם, המשמרות מתחלפות, משמרה נכנסת ומשמרה יוצאה, והיה בהעלות המשמרה האחרונה יבואו "יהודי ותיקין" להתפלל, אלה הם המדקדקים שבירושלים, המשכימים קום כדי לסמוך גאולה לתפלה בהנץ החמה, הללו מעוררים את השחר בלימודם, ובעלותו הריהם נוהרים אל בית הכנסת חבושי פאר, עטורי תפילין ועטופי טליתות צחורות כשלג.

לובן הטליתות משמש אות לבני המשמרה האחרונה, כי אתא בוקר, כמתוך אונס הריהם מסתלקים אחד אחד ומפנים מקום לבעלי הותיקין, אשר שעתם הגיעה.

עם דמדומי חמה וסדר העבודה שבירושלים פושט גוון ולובש גוון, במקום צלילי גמרא, הוויות אביי ורבא, משתפך קול ערב חדש של תפלת השתפכות נפלאה, שמחה שבדביקות, גילה שברעדה, קילוסי נועם שמתוך אהבת הרוממות לא-ל חי העולמים.

רושם מיוחד מעורר סדר המערכה של תפלת "המכוונים", יודעי חן שבירושלים, מתפללי נוסח האר"י הקדוש זי"ע, שהתבצרו להם מקום תפלה מבודד, סמוי כמעט מן עיני העובר ושב, מבעד האשנב נראים פניהם המשולהבות של הנשרים הגדולים ושפתותיהם הדובבות חרישית שיר ושבחה למי ששיכן שמו בבית מקדש מעט זה. נסתרים אלה יודעים סוד התפלה וסוד הדמעה, הריהם יודעים "עבודה שבלב" מהי וכוונה מהי. אתה חש וממשש את הצמאון הגדול לקרבת אלקות ית"ש, המבצבץ מכל תיבה ותיבה, כמיהה אין סופית אדירה לשיבת שכינתו לציון השוממת לעיניהם, ותפלת געגועים עזה ל"וימלא כבודו את כל הארץ".

מאז השחר עלה, ירושלים העיר תתן קולה, מהדורה חדשה של משמרות מתחלפות, תנועה רבתי של "מנינים", שעה ארוכה וירושלים נמצאת תחת רושם התפלות והתחנונים, "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת", מתייחדת בתפלת בניה, עם מקדשיה, המצטרפת עם תפלות כל קהל ישראל, העוברים דרכה וכולה אומרת קדוש וברוך.

מראה ליל בירושלים של "מעלה"!

וירושלים של "מטה" מכוון נגד ירושלים של "מעלה" – גם הריקנים שבה מלאים מצות ומעשים טובים. "ההמון" שבירושלים הנהו מופת בישראל, מזיגה נפלאה של פשטות ושלימות, ענוה וגדלות, התבטלות היש משולבת בגבורה שבנפש, עוז שבהדר.

ההמונים כאן מצויינים בכל הליכות החיים, שמירת הלשון וטהרת המדות, אהבת תורה ללא מיצרים, הידור נפלא וזהירות קפדנית מקורית בכל מצוה ודבר שבמסורה, דקדוק מלא על התלבושת ועל כל מנהג קל וחמור, ועל כל סדרי חיים מקובלים.

ההמונים בירושלים, אחד תלמידי חכמים ואחד בעלי בתים, אומנים וסוחרים, כולם מחנכים בניהם ב"חדרים" ותלמודי תורה, ההורים אינם דואגים עבור "תכלית" בניהם, ללמדם אומנות בנעוריהם שתפרנסם לעת זקנתם, הבנים לא רק שלא לימדום שום שפה זרה וחכמה חיצונית, ולא רק שלא גוייסו למשק בית או לבית מלאכה, הם גם לא נתבקשו אי פעם מאת הוריהם, לרבות הורי ילדים עניים, לנטוש את החדר ולהיות "עוזרים" בפרנסת הבית והקלת המצוקה, בנים אלה קודש היו מהריון לתורה ומצוה, לעמלה ויגיעה של תורה ויראת שמים, ההשתמשות בהם לצורך פרנסת הבית נחשבה כעבודה פסולה, כמעילה חמורה בהקדש, פגיעה בבבת העין.

הורים אשר במסכנות יאכלו לחמם שילמו שכר לימוד למלמדי התלמודי תורה, אשר יביאו את בניהם לחיי עולם-הבא. הם מעולם לא חיפשו עצות ואמתלאות לפרוק מעליהם את משא התשלומים ולא ביקשו מעודם "חשבונות רבים", מחשבי "תכלית" לא מצאו למו קרקע נוחה בירושלים.

"כיפה של חשבונות היתה חוץ ירושלים, וכל מי שמבקש לחשוב הלך לשם"

(שמו"ר סוף פנ"ב).

בימים ההם אין בתי חינוך מיוחדים לבנות, הריהן מתחנכות בבית פנימה, כמקובל מדור דור. האב והאם, דיוקן של סב וסבתא, מהווים בשבילן בית חינוך חי ומקורי, הבית עצמו משמש בעדן ספר חינוך, ומעיין ברכה השופע טהרה ויראת שמים, האוירה שבבית הספוגה אצילות מחשלת כהלכה את הכרתן וסוללת לפניהן אורחות חיים, להיותן אמהות נאמנות בישראל, בונות בקדושה בניני עד, ושותלות באמונה דור עתידו.

חן ירושלים על העם היושב עליה, וכאילו מחומר אחד קורצו.

בכל מקום שאתה מוצא גדולתם של הירושלמיים, אתה מוצא ענוותנותם וצניעותם, יהודים ישישים גיבורי תורה ינועו בחוצותיה של ירושלים, ועל פניהם נסוכה פשטות נפלאה, צעירים אברכים אשר עיניהם כיונים על אפיקי התלמוד והשולחן ערוך, מכונסים לתוך תוכם, ואינם מחזיקים טובה לעצמם, ואין צריך לומר שאינם מכריזים על המאור שבהם, כאן הכל מופשט, הכל כבוש, כחות איתנים, אשר אלמלא חרגו ממחבואם ופרצו למרחבי עולם, היו מדהימים ומעמידים שטחים עצומים בצל, וכאן הריהם סמויים מן העין, אינם מושכים תשומת לב, אינם מעוררים התפעלות, אורח חיים רגיל כאילו.

בן ירושלים לא ידע במדה ידועה "עולם הזה" מה פירושו, בעודנו בעריסה ספגו עצמותיו את תורת ההסתפקות ואת סוד הצמצום, בני ירושלים חונכו על התנזרות מתענוגי בני אדם, ופרישה שלימה מן המותרות והדומה להם, המה ועולליהם ישיבו את נפשם בלחם טבול בשמן שומשומין או במרק של ירק, וארוחתם דג מלוח וליפתן של צנון, וכיוצא בהן. שיפור קל בהליכות החיים, השבחת המזון, או נסיון מעין זה, היה משום להיטה אחר "רמת החיים" וחיי מותרות. בירושלים לא הביטו בעין יפה על "תיקונים" במערכת הכלכלה, ושינויים במשטרי התזונה, שמגמתם היתה להביא לידי רמת חיים גבוהה. הירושלמיים במדה שהיו שקולים בדיבורם, ומחושבים בכל פסיעה ופסיעה, כך היו מסוייגים במאכלם ובמשקם, ולא הלכו בגדולות ונפלאות.

ועל אף עניים ומרודם, דוחקם וצמצום פרנסתם, אשר בן חו"ל חתר לשוא להבינם, היו בני ירושלים הממורקים ביסורים, מצויינים בשמחתם, ותמיד צהלתם על פניהם, הם לא ראו את עצמם מקופחים משאר בני אדם, ולא הרגישו בעצמם חסרים משהו בעולמו של הקב"ה.

מי שלא ראה ירושלים במועדיה, ירושלים בחגה ושבתה, שעה של התרוממות נפשה, ועליית הנשמה יתירה שבה, שעה שכל סתרי הכחות שבה באו לכלל גילוי של שמחה שבתפארת, וחישוף האורות, ספק אם טעם שמחת מצוה וחדוות טהרה מעין זו.

מי שלא נשם לתוכו אוירה של ירושלים בחודש אלול, ימי הסליחות, ועשרת ימי תשובה, שעה שאימת הדין שלטה שליטה ללא מצרים על כל תושביה, שעה שגם בעלי המלאכה שבה, האומנים, הצורפים, החנוונים, שקעו ב"שערי תשובה לרבינו יונה" בין לקוח ללקוח, ומשוחחים עם הלקוחות שפת אלם בבלימת פה, מי שלא ראה את ההשתטחות ההמונית במרומי הר הזיתים, את ההמון הנוהר למצבת קבר רחל אמנו, ולמערת המכפלה בחברון, מי שלא עמד בימים הנוראים במחיצת ירושלים, ספק אם עמד על סוד גדולתה ויחודה.

השראת תוגה מיוחדת במינה ירדה על ירושלים רבתי בימי "בין המצרים", שעה שהיא מתייחדת עם גלות השכינה וחורבן המקדש, שעה אשר בניה יורדים לכותל המערבי לקונן על שריפת דביר אלקינו, נדמה היה בימי אבל אלה, כי נושאים קינה על חורבנה של ירושלים, לא רק העם היושב עליה, וחש את אלמנותה על כל ספירות החיים, אלא גם הדומם והצומח, אבני הקודש שבה, וכל גרגיר עפר בתוכה, כולם כאילו לבשו קדרות ומעטה אבלות.

ירושלים הצטיינה בשמחתה, והצטיינה בה במדה גם באבלה. כאן היה הכל מקורי, יניקה ישירה מן השתין.

כל צרה שלא תבוא, כל תקלה וכל גזירה רעה, אשר פגעה באחד משבטי ישראל אשר בגולה, וההברה נפלה בירושלים, אזניה היו דרוכות לקראת כל אנחה וגניחת כאב אשר השמיעו אחינו שבגולה, והיא תמיד נינערה לתפלה ולזעקה. והיה בבוא הידיעה כי יסורים או תחלואים ניתכו על עיר או קהלה בארץ רחוקה, או כי קם מושל עריץ לדכא עם עני, או כיוצא בהם, וקראה ירושלים וראשי המעמדות שבה עצרת תפלה, ומלאו בתי הכנסיות שבה צאן אדם, ותקעו שופר בציון, ואספו ילדי התשב"ר אל מקום אחד, וקראו אל ה' בחזקה, וקרעו את רוע הגזירה.

ירושלים נתחלקה ללגיונות שונות, מהם אשר התגייסו לגמול חסד עם עניים מרודים, לאסוף אותם אל בתי חסד וצדקה, מהם אשר התנדבו לגמול חסד עם המתים, מהם לשמח חתן וכלה, ולהרנין במתת כסף אלמנה ויתום וכל מר נפש, וכולם באמונה הם עושים ללא קבלת פרס וללא שום טובת הנאה.

"חבורות היו בירושלים, אלו לבית האבל, אלו לבית המשתה, אלו לשבוע הבן וכו'"

(שמחות פי"ב).

ועל חומות ירושלים הופקדו שומרים, אשר ישמרו על אוצרותיה הרוחניים אשר גנזו בה אבות הישוב מדור דור, מפקחים ומצדיקי הרבים שוטטו בחוצותיה להגן על קדושתה וצביונה.

בימים הטובים ההם לא ראו קורות העיר ערות דבר, לפנים מן החומה לא הסתנן שום דבר כיעור והדומה לו, ירושלים במרום תפארתה.

ירושלים של אז עדות היתה לכל באי עולם שלא הסתלקה שכינה מישראל וקדושתה קדושת עולמים.

"ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר ארץ ישראל וכו' לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה, והרי הוא אומר והשימותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. (רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ו ט"ז).

דברים שרשם לעצמו הסבא ר' מנחם מענדל משי זהב ז"ל

בס"ד

מרחשון תשע"ו

באשר לא ידע האדם את עתו ובפרט בתקופה זו שהמוות עלה בחלוננו ואין איש בטוח בצאתו מביתו שח"ו לא יפגע ע"י איזה רוצח. זה הזמן לעשות קצת חשבון הנפש, ובפרט בעניינים שבין אדם לחבירו.

במשך שנות חיי הייתי בכמה וכמה מסגרות שהתפרנסתי מהם ויש לי הרבה ספיקות פן ואולי קבלתי תמיכה או משכורת מבלי שיהיה מגיע לי, הן מפאת איחורים או חסרים בזמן המוקדש ממני ויש בזה חשש גזל שאינו ניתן להישבון באין ידיעה ברורה, בסכום המדוברים, והעצה היחידה לכך לבקש מחילה וסליחה מאת כל הנוגעים בדבר שימחלו לי על הכסף שקבלתי שאפשר שלא הגיע לי. ואפרט כאן רשימה ממה שאני זוכר כרגע.

1. תחילת לימודי היה בכולל עץ חיים מהם קבלתי מלגה חודשית ויש להתקשר להנהלה ולבקש מהם שימחלו לי אם קבלתי סכומים שלא היה מגיע לי.

הוסיף לאחרונה בכ"י:

הוסיף לאחרונה בכ"י: (למדתי שם כמה שנים מבלי כל תשלום, פשוט ויתרתי ואין צורך לבקש מהם מחילה).

2. כמו"כ למדתי בישיבת מיר וגם מהם יש לבקש מחילה.

הוסיף לאחרונה בכ"י: (נתתי תרומה כפיצוי).

3. אח"כ למדתי בישיבת שער השמים ויש להתקשר איתם.
4. לאחר תקופה זו עבדתי בישיבת "אור עולם" אמשינוב בתור משגיח ונושא ונותן וקבלתי מהם משכורת. אני צריך שימחלו לי אם לא הגיע לי מפאת חסר ואיחור או כדומה.
5. עבדתי אח"כ במכון "תורה שלמה" ויש למצוא מי שהוא היורש האמיתי ולבקש ממנו מחילה וסליחה ולהחזיר הספרים שנמצאים ברשותי תורה שלמה ונועם.
6. אח"כ עבדתי בשותפות ב"דער אידישער שטראל" עם ה"ה גדלי' סגל וברור שהיו שם טעויות ואי סדרים, ואני מבקש ממנו או מבניו למחול לי על מה שקבלתי שלא כהוגן.

הוסיף לאחרונה בכ"י: (בקשתי ממני ומבניו מחילה).

7. אני זוכר גם שלקחתי מאת הר' יוסף אייכלר סט של זוהר וכמה כרכים של אנציקלופדיה תלמודית ואיני זוכר אם שלמתי עבורם, יש לפצות את בניו היורשים החוקיים באיזה סכום של כמה מאות ולבקש מהם מחילה.
8. ואחרון שאני נזכר שהר' יוסף הייזלר שהיה גר ברח' בלוי 6 תרגם עבורי כמה מאמרים בעברית ועדיין לא שלמתי לו עבורם, יש לפצות אותו ולבקש ממנו מחילה.

הוסיף לאחרונה בכ"י: (פרעתי לו את החוב).

9. אפשר שיש עוד דברים שאיני זוכר מהם, ואני מבקש להודיע לכל אלו שיש להם עלי תביעה כספית או איזה דרישה למחול לי ולא להתעקש ע"כ.
10. כמו"כ אולי יש מי מצאצאי שחושב שמגיע לו ממני משהו, או שהבטחתי לאחד מהם משהו ולא קיימתי, שימחלו לי על הכל ואל יחזיקו בלבם עלי כלום.
11. יש בידי ספרים 'תורה שלימה' ונועם שלקחתי בהשאלה ממכון תורת שלמה. יש להחזירם לבעליהם.
12. לבקש מיורשיו של חותני ה"ה בנו ר' משה באם קבלתי מאת חותני כספים או דברים אחרים של היו מגיעים לי או שקבלתי יותר ממה שמגיע לי במשך שנות ימי חיי, למחול לי בלב שלם ולא לשמור עלי טינה כלשהו.