מכתב הספד מאת סבינו ר’ יוסף שיינברגר ז”ל – על אביו ר’ דוד שיינברגר ז”ל

ב”ה. יום שלישי וישלח – והיה המחנה הנשאר לפליטה, תש”ך.

זה עתה קמתי מן השבעה שבור ורצוץ עד הסוף, היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה.

הוי אבי אבי הריני כפרת משכבך, קדוש וטהור היית, וכל ימיך היו שלשלת גדולה של יסורים ומכאובים, עניוות ושפלות, כל ימיך היו קודש לה’, ומעולם לא יצא משפתותיך דבר שאינו הגון, לא שקר ולא לשון-הרע, לא חנופה ולא ליצנות, מעולם לא לקחת פרוטה שאינה שלך, ומעולם לא נגעת בשום אוכל ומשקה, ואפילו בבית ועל שלחנך רק אחרי שבקשו אותך לאכול או לשתות, מעולם לא חמדת את שאינו שלך, מעולם לא שמעתי אותך נאנח על מצבך, מעולם לא הכבדת על מישהו, תמיד קבלת הכל באהבה.

הוי, נשמה טהורה! נשמה קדושה! מי כמוני יודע כי לא ראית טובה מימיך. הוי, תמיד רק צרות ויסורים כים הגדול. מעיד אני שמים וארץ כי כשהייתי ילד ובחור בבית הורי, מעולם לא ישנת שתי שעות בצירוף, וכל הלילה ממש לא נלאו שפתותיך מלשפוך שיח תפילות ומזמורי תהלים לבורא עולם. הוי, וואס פאר א גאלדענע נעכט האסטו פארבראכט [הוי, איזה לילות של זהב היית עורך…].

זוכר אני כיצד בחצות הלילה פרץ פעם שטפון מים בבית שלנו, קמנו כל בני הבית לשאוב המים השוטפים עד אור הבוקר, ולא שמעתי בכל זאת אף פעם שתתאונן על דירתך ותחמוד דירה אחרת.

הוי, אבא קדישא, ראיתי השעה שנפטרו בביתנו אחיותי הקטנות, ואף אנחה קלה לא יצאה מפיך אפילו ביום הקבורה.

הוי, טאטע טאטע, כמה לא ידענו להעריך אותך בחייך. לפני שנפרדתי מאתך וראיתי את פניך השקטים בפעם האחרונה, אמרת לי כי בחודש אב אי”ה יהיה הבר-מצוה של בני משה נ”י, והנה לא זכינו שאתה תהיה נוכח על הבר-מצוה ותברך את בני – מר לי מאד!

הוי, אבא! שכבת במושב זקנים מסובב יסורים נוראים, ועל פניך לא היה שום היכר, קיבלת הכל באהבה רבה.

זוכרני את ימי הפגזים כשהיינו במרתף יחד, לא סגרת עיניך כל הלילה, אלא עמדת והתפללת לשלום ישראל.

זוכרני היטב אבא הכ”מ, כשהייתי חתן, והכלה חלתה קשה, אמרת לי שאתה נותן לה במתנה את שנותיך כדי שהיא תבריא – הוי אבא!

מעולם לא ראיתי אותך מתגאה נגד מישהו, אלא תמיד שפל ונכנע, ולא הלכת ד’ אמות ללא תורה או תהלים, ותמיד צפית לישועה.

הוי, אבא, מעולם לא ביקשת שיעשו לך בגד חדש או לקנות לך איזה דבר מאכל ערב לחיך, לא תאבת לשום דבר. זוכר אני שאמרת לי פעם בתמימות אמת בזה הלשון: – “מיין טאטע איז געווען מעהר ערליכער איד פאר מיר, איך וויל שוין וויסן וועלט זאכן…” הוי, וויפל תמימות ליגט אין די הייליגע ווערטער – – – [אבי היה יותר תמים וירא שמים ממני, כי אני כבר רוצה לדעת מעניני העולם… הוי, כמה תמימות טמונים בדברים קדושים אלו…].

הוי, אבא, מי כמוני יודע איזה יסורים היו לך שלא אוכל לגלות, והכל קיבלת בכל כך הרבה אהבה, ולא סיפרת למישהו.

הוי, אבא, זוכרני בילדותי כמה פעמים הלכת לישון רעב – עיני ראו זאת.

הוי, אבא, לפני שנתיים שאלתי אותך אם ניחא לך להכנס למושב זקנים, אמרת לי: והלא אני אתגעגע אחרי הילדים שלך. אמרתי לך, אנו נבוא לבקר אותך תמיד. הוי טאטע, עתה כבר אין לנו את מי לבקר שם. נפלה עטרת ראשנו!

הה, אבא קדישא, איזה עינים טהורות היו לך, עינים שלא הסתכלו מעולם על שום דבר אסור, אזנים שלא שמעו לשון-הרע ורכילות אף פעם, ידים טהורות שלא נגעו בדבר שאינו שייך להם, פה קדוש שלא פסק מללמוד ולהתפלל בבית ובישיבה, בדרך וברחוב העיר. לא ידעת מה זה קנאה, לא הבנת מה זה תאוה, לא השגת מה זה כבוד – לא עלתה על דעתך אף פעם בחייך איזה מחשבה להיטיב את חייך, להחליף את הדירה, להחליף הרהיטים, להחליף ולקנות בגד חדש, או נעליים חדשות, לא אבא, לא, אף פעם בחייך לא חמדת ולא בקשת שיעשו לך בגד חדש. בערב החגים כשהייתי ילד, היית שמח כשהייתי מתלבש חאלאט חדש או קאפילוטש חדש, אבל אתה, אבא קדישא, לא דרשת כל אלה, הה, מאומה לא נהנית מעולם הזה, די היה לך נעליים קרועות ובגדים בלואים, בחול ובשבת, ומעולם לא אמרת קנו לי גם כן בגד או מלבוש.

הוי, אבא, באיזה שמחה היית רץ בשבת בחוקותי ובפרשת תבוא לבית הכנסת “קהל יראים חסידים” כדי לקבל פרשת תוכחה בכיבוד העליה לתורה. אמרת לי תמיד כי היות ובני אדם מזלזלין בעליה זו, משום כך אתה רץ אחריה דוקא, הוי, איזה יראת שמים פנימית חבויה בזה –

הוי, אבא, איזה חן ואיזה יופי היה נסוך על השלחן בליל-הסדר בשעה שאתה ישבת על ידי מלובש בחאלאט הלבן, איזה חן היה בשבתות בשלש-סעודות כשהיית בא אל ביתי ונושא חלה קטנה אחת בידך ללחם-משנה. איזה חן היה על פניך בשעה שהביאו אותך אל החופה של חיים מאיר – ועתה הכל חלף עבר, נסעת אתה למנוחות, ואותי עזבת לאנחות, ולא זכיתי אפילו לעמוד ליד מטתך ברגעיך האחרונים – ד’ ינחמנו.

יוסף.