ירושלים של מעלה – תיאור מחונן מפרי עטו של הסבא ר’ יוסף שיינברגר ז”ל

ירושלים העיר לפני שמונים שנה!

קיבוץ יהודי נפלא, עוטה אור מסתורין, ששרשיו אדירים וענפיו מרובים, שוכן לשבטיו מאחורי חומת אבנים בצורה, קהלה קדושה עתיקת יומין היא זאת, וגדולה היא לאלקים מאד. גולת הכותרת של קהלות ישראל ומנורת המאור של היהדות, אבן-ראשה, הנשמה שבמוחה, ועמוד שדרתה. קהלה זו מהוה את הישוב שבירושלים העתיקה, אשר גרעינו הונח בקודש לפני מאות שנה ע”י הרמב”ן ז”ל, בעת אשר לא היו בעיר “רק שני אחים צבעים ואליהם יאספו עד מנין”.

לחומה ששה שערים, ופנימה לה מחזה תפארת, מראה הוד. ים אורה ושלל עצום של זקוקין די נור. כנסת יהודים גדולה, זרועה ערוגות ערוגות על פני מבואות גדושים וסמטאות מקומרות, אשר עליהן חופף מורא קדומים. שרשראות של חצירות עתיקות ומעונות אבן נמוכים כדמות מחילות, שקועות מחציתן במעמקי אדמת הטרשים, חצובות גזית ככוכים, ומלבינות מלגאו כסיד ההיכל. דירות צפופות וגבובות, רגליה של זו למראשותיה של זו. דירה בתוך דירה, חצר לפנים חצר, מין “כיפין על גבי כיפין”, ולהן חלונות קרקע וארובות תקרה, ועליהן נסוך חן-נצח וחיבת קודש. מבוי מבוי ובתי הכנסיות שבו, כנגדם חדרים ותלמודי תורה, כנגדם בתי מדרשות וישיבות, וכנגדם בתי מוסר ומשכנות פרישות והתבודדות, מכוונות כולם אל מול פני הכותל המערבי, מקום משכן השכינה, תל הדמע שכל פיות ישראל אליו פונים.

על פני ערימות חורבות ירושלים העתיקה והריסותיה, מתהלכות דמויות פלא, עיניהם לוהטות ופניהם פני לפידים. שרי תורה ואבירי דעה, ענקי רוח ומחשבה, גאונים וקדושים, מרביצי תורה וטהרה, כבשוני עולם וגדולי דור, “בני היכלא” המזהירים כזוהר הרקיע, ענני הכבוד של עיר האלקים.

בתקופה קדומה זו, מי יעלה בהר ה’ ירושלימה? מי נוטש ארצו ומולדתו, עירו ומשפחתו, ועולה לשכון במרום הר ציון השמם? מי ומי המחליט לעזוב את שלוות אירופה השאננה, ומשליך אחר גיוו שפע עושרה ואשרה, ונודד לפאת מזרח, לתקוע אהלו בסמטאותיה הקודרות של עיר החריבה, לרצות אבניה, ולחונן רגבי עפרה?

אנשי תרומות בגולה ושארי רוח, כי כלתה נפשם להנזר מחיי חולין, עידון ותענוגות בני אדם, בני עליה אשר חיסלו את עסקם עם עולם הזה, וראו את עולמם ביגיעת תורה וקידוש הגוף והמחשבה בקדושה של מעלה, בהתיחדות והשתפכות, בדביקות ופרישות. בעלי לב, חולי אהבה וצמאון לקרבת אלקות והשראתו, וניעורו בהם כסופין טמירין וגעגועים עזים לשבת בבית ה’ כל ימי חייהם, ותהי דמעתם לחם יומם ולילה על צער השכינה ועל גלות ישראל מעל שלחן אביהם, הם עזבו מנעמי הגולה ועלו להשתכן בחצרות בית אלקים בהר הקודש. ביניהם אשר לא ילכו ארבע אמות ללא תורה ומצות, ביניהם בני ישיבות גבורי כח, אשר הערו נפשם למות באהלה של תורה, ולקיים את גופם על תמיכת חלוקה ותמיכת הישיבה, אשר הספיקה ללחם צר ומים במשורה, וביניהם “מכוונים” ומקובלים, שותקים ובעלי סיגופים, בעלי תריסין וקנאי תורה ודת, הם הם היוו את המתיישבים הראשונים של ירושלים, אבני הקודש מהם הושתת קדושת הישוב.

אורח מארץ רחוקה, כי עלה לבקר בירושלים, וסר לראות את אוצר קדושתה וקדושת חיי העם היושב עליה, די היה לו להיות ניעור לילה אחת רגילה לפנים מן החומה, בכדי לעמוד על קדושת המקום הזה. סקירה קלה הספיקה לו למשש במו ידיו את דופק החיים התוססים שבתוכה, ליהנות מאורה ולטעום משהו מקדושת נצח שבה.

שעה קלה אחר תפלת ערבית, ושערי בתי הכנסיות ובתי המדרשות שבירושלים העתיקה נפתחים לרווחה לפני בני ירושלים, לגיונות של תורה, הנוהים אל תוכם מכל עבר וצד. הללו אין להם בעולמם אלא עמלה של תורה, הם אינם מסתפקים בתורה שביום, ובעמלה מזריחת השמש ועד שקיעתה, עמלה של תורה אינו מותנה בשעות קבועות, ואינו צמוד ללוח-זמנים, אמרה תורה והגית בו יומם ולילה, והריהם מתכנסים בהתלהבות במקדשי המעט, משחירים פניהם כעורב, מנדדים מעיניהם שינה, לשם יחוד שעות הליל לעמלה של תורה.

הדלתות פתוחות, המנורות דולקות כב”ליל כל נדרי”, ובעלי התריסין שבירושלים, בני תשחורת ועטורי שיבה, זורמים פנימה יחידות-יחידות, השולחנות הארוכים וספסלי העץ הגדולים, מצופפים בני תורה, קולות התורה היוצאים מבתי הכנסיות ובתי המדרשות שבירושלים, על ידי משמרות המתחלפות עד אור היום, מתלכדים בדמי ליל לקול גדול אחד, אט אט מתרומם אל על קול תורה אדיר, הפולח את האויר, ורועם בסערת קדשו על פני חללה של עיר הקודש, הניצוצות הבודדים הופכים לאבוקות, האבוקות ללפידים, והלפידים לשלהבת אש גדולה, עד שירושלים העיר יורדת כולה לטבול כאילו בנהר דינור, בלהבת אור סיני שאיננו אוכל.

האורח הנקלע ברובע היהודים, ולו מהלכים בין העומדים בבית ה’ בלילות, שוכח את מקומו, ורואה את עצמו מרחף כאילו בעולם אחר לגמרי עולם שכולו תורה, שוקי נהרדעא, סמטאות פומבדיתא, שבילי סורא – – –

– ירושלים של עולם הבא אשר אין עולין לה אלא המוזמנים (בבא בתרא עה).

גל של השתפכות הנפש חוזר וניעור בהגיע שעת “חצות”. מבעד סדקי החרכים של מעונות התושבים יבקיע אור כהה של נרות חלב או עששיות שמן. נקיי הדעת שבירושלים יקומו אותה שעה להתייחד עם גלות השכינה. בצנעה ובהסתר, תחת התנור והכיריים, איש איש בזוויות חדרו, צונח ארצה כאונן, חולץ נעליו, ומקונן במסתרים על חורבן הקודש והמקדש.

ארשת של קדרות יורדת על העיר האבילה והחרבה, צלילים נוגים מלווים בגניחות בוקעים חוצה, קול יבבה דקה ישמע שעה ממושכה ברובע היהודים, יללה חרישית מזעזעת, המשתפכת כהמיית כינור בדמי ליל, מנהמת תמרורים כיונה, ומכרזת: ערי קדשך היו מדבר, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה…

ובבתי הכנסיות ובבתי המדרשות קול התורה אינו נדם, המשמרות מתחלפות, משמרה נכנסת ומשמרה יוצאה, והיה בהעלות המשמרה האחרונה יבואו “יהודי ותיקין” להתפלל, אלה הם המדקדקים שבירושלים, המשכימים קום כדי לסמוך גאולה לתפלה בהנץ החמה, הללו מעוררים את השחר בלימודם, ובעלותו הריהם נוהרים אל בית הכנסת חבושי פאר, עטורי תפילין ועטופי טליתות צחורות כשלג.

לובן הטליתות משמש אות לבני המשמרה האחרונה, כי אתא בוקר, כמתוך אונס הריהם מסתלקים אחד אחד ומפנים מקום לבעלי הותיקין, אשר שעתם הגיעה.

עם דמדומי חמה וסדר העבודה שבירושלים פושט גוון ולובש גוון, במקום צלילי גמרא, הוויות אביי ורבא, משתפך קול ערב חדש של תפלת השתפכות נפלאה, שמחה שבדביקות, גילה שברעדה, קילוסי נועם שמתוך אהבת הרוממות לא-ל חי העולמים.

רושם מיוחד מעורר סדר המערכה של תפלת “המכוונים”, יודעי חן שבירושלים, מתפללי נוסח האר”י הקדוש זי”ע, שהתבצרו להם מקום תפלה מבודד, סמוי כמעט מן עיני העובר ושב, מבעד האשנב נראים פניהם המשולהבות של הנשרים הגדולים ושפתותיהם הדובבות חרישית שיר ושבחה למי ששיכן שמו בבית מקדש מעט זה. נסתרים אלה יודעים סוד התפלה וסוד הדמעה, הריהם יודעים “עבודה שבלב” מהי וכוונה מהי. אתה חש וממשש את הצמאון הגדול לקרבת אלקות ית”ש, המבצבץ מכל תיבה ותיבה, כמיהה אין סופית אדירה לשיבת שכינתו לציון השוממת לעיניהם, ותפלת געגועים עזה ל”וימלא כבודו את כל הארץ”.

מאז השחר עלה, ירושלים העיר תתן קולה, מהדורה חדשה של משמרות מתחלפות, תנועה רבתי של “מנינים”, שעה ארוכה וירושלים נמצאת תחת רושם התפלות והתחנונים, “והתפללו אל ה’ דרך העיר אשר בחרת”, מתייחדת בתפלת בניה, עם מקדשיה, המצטרפת עם תפלות כל קהל ישראל, העוברים דרכה וכולה אומרת קדוש וברוך.

מראה ליל בירושלים של “מעלה”!

וירושלים של “מטה” מכוון נגד ירושלים של “מעלה” – גם הריקנים שבה מלאים מצות ומעשים טובים. “ההמון” שבירושלים הנהו מופת בישראל, מזיגה נפלאה של פשטות ושלימות, ענוה וגדלות, התבטלות היש משולבת בגבורה שבנפש, עוז שבהדר.

ההמונים כאן מצויינים בכל הליכות החיים, שמירת הלשון וטהרת המדות, אהבת תורה ללא מיצרים, הידור נפלא וזהירות קפדנית מקורית בכל מצוה ודבר שבמסורה, דקדוק מלא על התלבושת ועל כל מנהג קל וחמור, ועל כל סדרי חיים מקובלים.

ההמונים בירושלים, אחד תלמידי חכמים ואחד בעלי בתים, אומנים וסוחרים, כולם מחנכים בניהם ב”חדרים” ותלמודי תורה, ההורים אינם דואגים עבור “תכלית” בניהם, ללמדם אומנות בנעוריהם שתפרנסם לעת זקנתם, הבנים לא רק שלא לימדום שום שפה זרה וחכמה חיצונית, ולא רק שלא גוייסו למשק בית או לבית מלאכה, הם גם לא נתבקשו אי פעם מאת הוריהם, לרבות הורי ילדים עניים, לנטוש את החדר ולהיות “עוזרים” בפרנסת הבית והקלת המצוקה, בנים אלה קודש היו מהריון לתורה ומצוה, לעמלה ויגיעה של תורה ויראת שמים, ההשתמשות בהם לצורך פרנסת הבית נחשבה כעבודה פסולה, כמעילה חמורה בהקדש, פגיעה בבבת העין.

הורים אשר במסכנות יאכלו לחמם שילמו שכר לימוד למלמדי התלמודי תורה, אשר יביאו את בניהם לחיי עולם-הבא. הם מעולם לא חיפשו עצות ואמתלאות לפרוק מעליהם את משא התשלומים ולא ביקשו מעודם “חשבונות רבים”, מחשבי “תכלית” לא מצאו למו קרקע נוחה בירושלים.

“כיפה של חשבונות היתה חוץ ירושלים, וכל מי שמבקש לחשוב הלך לשם”

(שמו”ר סוף פנ”ב).

בימים ההם אין בתי חינוך מיוחדים לבנות, הריהן מתחנכות בבית פנימה, כמקובל מדור דור. האב והאם, דיוקן של סב וסבתא, מהווים בשבילן בית חינוך חי ומקורי, הבית עצמו משמש בעדן ספר חינוך, ומעיין ברכה השופע טהרה ויראת שמים, האוירה שבבית הספוגה אצילות מחשלת כהלכה את הכרתן וסוללת לפניהן אורחות חיים, להיותן אמהות נאמנות בישראל, בונות בקדושה בניני עד, ושותלות באמונה דור עתידו.

חן ירושלים על העם היושב עליה, וכאילו מחומר אחד קורצו.

בכל מקום שאתה מוצא גדולתם של הירושלמיים, אתה מוצא ענוותנותם וצניעותם, יהודים ישישים גיבורי תורה ינועו בחוצותיה של ירושלים, ועל פניהם נסוכה פשטות נפלאה, צעירים אברכים אשר עיניהם כיונים על אפיקי התלמוד והשולחן ערוך, מכונסים לתוך תוכם, ואינם מחזיקים טובה לעצמם, ואין צריך לומר שאינם מכריזים על המאור שבהם, כאן הכל מופשט, הכל כבוש, כחות איתנים, אשר אלמלא חרגו ממחבואם ופרצו למרחבי עולם, היו מדהימים ומעמידים שטחים עצומים בצל, וכאן הריהם סמויים מן העין, אינם מושכים תשומת לב, אינם מעוררים התפעלות, אורח חיים רגיל כאילו.

בן ירושלים לא ידע במדה ידועה “עולם הזה” מה פירושו, בעודנו בעריסה ספגו עצמותיו את תורת ההסתפקות ואת סוד הצמצום, בני ירושלים חונכו על התנזרות מתענוגי בני אדם, ופרישה שלימה מן המותרות והדומה להם, המה ועולליהם ישיבו את נפשם בלחם טבול בשמן שומשומין או במרק של ירק, וארוחתם דג מלוח וליפתן של צנון, וכיוצא בהן. שיפור קל בהליכות החיים, השבחת המזון, או נסיון מעין זה, היה משום להיטה אחר “רמת החיים” וחיי מותרות. בירושלים לא הביטו בעין יפה על “תיקונים” במערכת הכלכלה, ושינויים במשטרי התזונה, שמגמתם היתה להביא לידי רמת חיים גבוהה. הירושלמיים במדה שהיו שקולים בדיבורם, ומחושבים בכל פסיעה ופסיעה, כך היו מסוייגים במאכלם ובמשקם, ולא הלכו בגדולות ונפלאות.

ועל אף עניים ומרודם, דוחקם וצמצום פרנסתם, אשר בן חו”ל חתר לשוא להבינם, היו בני ירושלים הממורקים ביסורים, מצויינים בשמחתם, ותמיד צהלתם על פניהם, הם לא ראו את עצמם מקופחים משאר בני אדם, ולא הרגישו בעצמם חסרים משהו בעולמו של הקב”ה.

מי שלא ראה ירושלים במועדיה, ירושלים בחגה ושבתה, שעה של התרוממות נפשה, ועליית הנשמה יתירה שבה, שעה שכל סתרי הכחות שבה באו לכלל גילוי של שמחה שבתפארת, וחישוף האורות, ספק אם טעם שמחת מצוה וחדוות טהרה מעין זו.

מי שלא נשם לתוכו אוירה של ירושלים בחודש אלול, ימי הסליחות, ועשרת ימי תשובה, שעה שאימת הדין שלטה שליטה ללא מצרים על כל תושביה, שעה שגם בעלי המלאכה שבה, האומנים, הצורפים, החנוונים, שקעו ב”שערי תשובה לרבינו יונה” בין לקוח ללקוח, ומשוחחים עם הלקוחות שפת אלם בבלימת פה, מי שלא ראה את ההשתטחות ההמונית במרומי הר הזיתים, את ההמון הנוהר למצבת קבר רחל אמנו, ולמערת המכפלה בחברון, מי שלא עמד בימים הנוראים במחיצת ירושלים, ספק אם עמד על סוד גדולתה ויחודה.

השראת תוגה מיוחדת במינה ירדה על ירושלים רבתי בימי “בין המצרים”, שעה שהיא מתייחדת עם גלות השכינה וחורבן המקדש, שעה אשר בניה יורדים לכותל המערבי לקונן על שריפת דביר אלקינו, נדמה היה בימי אבל אלה, כי נושאים קינה על חורבנה של ירושלים, לא רק העם היושב עליה, וחש את אלמנותה על כל ספירות החיים, אלא גם הדומם והצומח, אבני הקודש שבה, וכל גרגיר עפר בתוכה, כולם כאילו לבשו קדרות ומעטה אבלות.

ירושלים הצטיינה בשמחתה, והצטיינה בה במדה גם באבלה. כאן היה הכל מקורי, יניקה ישירה מן השתין.

כל צרה שלא תבוא, כל תקלה וכל גזירה רעה, אשר פגעה באחד משבטי ישראל אשר בגולה, וההברה נפלה בירושלים, אזניה היו דרוכות לקראת כל אנחה וגניחת כאב אשר השמיעו אחינו שבגולה, והיא תמיד נינערה לתפלה ולזעקה. והיה בבוא הידיעה כי יסורים או תחלואים ניתכו על עיר או קהלה בארץ רחוקה, או כי קם מושל עריץ לדכא עם עני, או כיוצא בהם, וקראה ירושלים וראשי המעמדות שבה עצרת תפלה, ומלאו בתי הכנסיות שבה צאן אדם, ותקעו שופר בציון, ואספו ילדי התשב”ר אל מקום אחד, וקראו אל ה’ בחזקה, וקרעו את רוע הגזירה.

ירושלים נתחלקה ללגיונות שונות, מהם אשר התגייסו לגמול חסד עם עניים מרודים, לאסוף אותם אל בתי חסד וצדקה, מהם אשר התנדבו לגמול חסד עם המתים, מהם לשמח חתן וכלה, ולהרנין במתת כסף אלמנה ויתום וכל מר נפש, וכולם באמונה הם עושים ללא קבלת פרס וללא שום טובת הנאה.

“חבורות היו בירושלים, אלו לבית האבל, אלו לבית המשתה, אלו לשבוע הבן וכו'”

(שמחות פי”ב).

ועל חומות ירושלים הופקדו שומרים, אשר ישמרו על אוצרותיה הרוחניים אשר גנזו בה אבות הישוב מדור דור, מפקחים ומצדיקי הרבים שוטטו בחוצותיה להגן על קדושתה וצביונה.

בימים הטובים ההם לא ראו קורות העיר ערות דבר, לפנים מן החומה לא הסתנן שום דבר כיעור והדומה לו, ירושלים במרום תפארתה.

ירושלים של אז עדות היתה לכל באי עולם שלא הסתלקה שכינה מישראל וקדושתה קדושת עולמים.

“ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר ארץ ישראל וכו’ לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה, והרי הוא אומר והשימותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע”פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. (רמב”ם הל’ בית הבחירה פ”ו ט”ז).