ביוגרפיית זקיננו הרה”צ רבי הערש בלויא זצוק”ל

מתוך ספר “בנתיבות לב” לזכרו של נכדו האברך הצעיר מו”ה משה סירוטה זצ”ל

כבר בצעירותו נכרו בו בר’ הערשל, גינוני בן עליה אשר הכבוד העצמי אינו קיים אצלו, הכל מוקדש לכבוד הבורא, וכל כולו מבקש רק לעשות נחת רוח ליוצרו.

ירא שמים מרבים היה ר’ הערש, יראת חטא וכובד ראש חפפו עליו תמיד, חשו בו בעליל שהוא מרגיש כעומד לפני המלך, יראתו זו אפפתו מילדותו. מסופר, פעם אחת חלה אחיו הגדול הנער משה – לימים מנהיגה הדגול של אגודת ישראל והעדה החרדית בארץ ישראל – אמו מרת שיינדל ע”ה עלתה לבית מרן רבי יהושע לייב דיסקין הרב מבריסק זיע”א כדי להזכירו לטובה. הרב יושב בעינים עצומות ומפיו יוצאת תשובה ברורה כמפי האורים: “הנער יתרפא והוא עוד יהיה למנהיג”. כעבור זמן מה פגשה הרבנית מבריסק מרת שרה ע”ה – שהיתה ידועה ומפורסמת בחכמתה וצדקותה – את מרת שיינדל בלויא. בתוך הדברים נתגלגלה השיחה על אודות בניה, נענתה הרבנית מבריסק: “בנך משה יהיה מנהיג, והערשל הינו ערליכער אינגל [נער ירא שמים].

וזו היתה אכן תמצית הגדרתו של רבי הערשל בלויא, אשר מיום בואו לעולם ועד צאתו לא היו לו כי אם ד’ אמות של תורה ויראת ה’ צרופה.

ואכן מאס ר’ הערשל בחיי העולם הזה בתכלית המיאוס, בנתיב רם ונשגב צעד כאשר הוא מתרומם טפחיים ויותר מעל כל הבלי העולם, ראשו ניצב בשמים, שאיפות אחרות לגמרי היו לו, וכיסופים שונים בתכלית, תבערת קודש ולהט לב מדורות קדומים ועמל עבודה מן הסוג שאינו בנמצא.

הנה מדברים בו נכבדות בר’ הערש, בערב זה תתקיים מסיבת האירוסין. אמו, מרת שיינדל חוסכת זה זמן פרוטה לפרוטה, מפרישה היא מרווחי חנותה הקטנה שבשוק ה”באטראק” כדי לקנות זוג נעליים חדשות לבנה ר’ הערשל העומד להתארס. ועתה הגיע היום המיוחל, החתן נועל את הנעליים החדשות, הכל מברכים ברכת מזל-טוב, מאחלים להוריו המאושרים הרה”צ רבי יצחק שלמה בלויא ואשתו מרת שיינדל שיזכו לרוב נחת מבנם יקירם, ומסיבים לשתיית לחיים.

המסיבה נסתיימה, שעת חצות מתקרבת, והחתן ר’ הערש כדרכו פונה ל”כותל המערבי” לשפוך שיח לפני יוצרו, בחוץ יורד גשם זלעפות, רוחות זועפות מילטו כל עובר אורח למצוא מחסה, ר’ הערש מגיע לחצר ה”כותל”, והנה הוא מבחין בנער תימני העומד יחף בתוך שלוליות המים, הוא חש אליו ושואל בהתענינות “מדוע הולך הנך יחף ביום גשום שכזה?”. – “הנני יתום מאב ואם – משיב הנער – נעלי נקרעו ובלו זה מכבר, ואין בידי לפורטה אפילו שוה פרוטה”.

החתן לא מתמהמה רבות, חיש חולץ הוא את נעליו ומוסרם לנער היתום, ואילו הוא נותר יחף. משפנה ללכת לביתו ניגש למאפיה סמוכה שם נערמו תבניות פח ששמשו כדפוסי לחם, ביקש מהם שני תבניות שכאלו, קשרם לרגליו בחבל כל שהוא, וכך החל מדדה במעלה המדרגות המוליכות לעיר העתיקה, האושר הציף את לבו, המצוה אשר זכה בה רוממה את רוחו, והוא החל מרקד שם באמצע הרחוב.

בחלון סמוך עמדה לה הכלה שאך אמש נתארסה לחתן זה, היא מביטה בתדהמה, מה אירע לו לחתן זה, פחים קשורים לרגליו והוא מרקד באמצע הרחוב בתוך הגשם השוטף?! בדמעות על לחייה שבה לאמה והודיעה לה שמצידה השידוך בטל, אין היא מוכנה להנשא לחתן שכזה שבודאי נשתבשה דעתו, האמא שמעה את דבריה ואף היא “נדהמה”, איך יתכן כזאת, הלא אמש ראינוהו בנעלים חדשות, להיכן נעלמו אותן נעליים?! מוכרחת אני לברר זאת – אמרה. עמדה ועלתה לבית המחותנת אמו של החתן ר’ הערש ושאלה את פיה, לאחר בירור קצר נודע המעשה כולו, בשמחה שבה אל בתה הכלה והודיעה לה שאין כאן בית מיחוש, אך הכלה סירבה, השגות שכאלו נשגבו מבינתה, לא ראתה עצמה כראויה להנשא לבן-עליה שכזה, והשידוך התבטל.

בת דודתו של ר’ הערש שמעה על המקרה ולבה התלהב, חפצה היא בחתן מורם ונעלה שכזה, ואכן כעבור זמן קצר נחוגו האירוסין בין ר’ הערש והכלה שרה זיסל בת יוכבד הורוויץ אחותה של מרת שיינדל, עמה הקים את הדור אשר הניח אחריו.

לא ארכו הימים ועונש מר פגע בכלה הראשונה, מן השמים תבעו את עלבונו של צדיק תמים זה.

בדרך זו של הפקרת הכבוד העצמי עבור קיום רצון ה’ המשיך ביתר שאת וביתר עז משך שנות חייו. מקורביו מספרים ש”עבודה” מיוחדת היתה לו בביזוי כבודו, מראה היה עצמו כמי שמזניח את גופו ואת בגדיו כדי להגדיל את ביטול ה”יש”, בפעולות נוראות המיט על עצמו בזיונות לא מעטים, כאשר לפעמים נזדמן זבוב ש”טייל” על פניו נמנע מלגרשו כדי להוסיף בסיגוף וביזוי הגוף, כבודו לא נחשב בעיניו כלל, כותש ומבטל היה את כבודו מבלי השאר לו מקום, ואם בביטול וביזוי כבודו כך, בכתישת הגוף למען רצונו יתברך על אחת כמה וכמה. מעשה בר’ הערש שחלה בגרונו, הכאב האיום מנע ממנו את האפשרות לבלוע דבר מה, והנה מופיעה אמו כאשר כוס תה רותח בידיה, “שתה בני” – היא אומרת לו, ורק הערש הרי יודע שלא יוכל לשתות, ומאידך, כיבוד אם, המתין רגע עד שתסוב, פתח את צווארון חולצתו ושפך פנימה את התה הרותח…

פעם אחת בערב פסח מגיע ר’ הערש הביתה כאשר דלי של סיד בידו, אמרו לו שהקירות קלופים וסדוקים ויש צורך לסיידם מחדש לחג, ר’ הערש מניח את הדלי ופונה לבנו הצעיר, במטו מינך סייד את הבית לכבוד יו”ט! הוא יוצא מן הבית והבן הצעיר שלא אחז מעולם במברשת של סיידים החל “מורח” את הסיד על הקירות, כמובן שקלקל יותר ממה שתיקן, מעלות ומורדות נטולי תואר ונעדרי הדר “עיטרו” את הקירות, כעבור כשעה חוזר ר’ הערש, הבן שידע היטב על הקלקול שגרם הצטנף לו בפינתו מצפה לגערת אביו, אך ר’ הערש מרומם מדי מלתת את הדעת על טיבו של סיד. הא, ס’איז דא פסח’דיג… מפטיר הוא בנהמת שביעת רצון.

הגוף לא תפס כאמור מקום אצלו, יכול היה לישון על גבי שולחן כמו על המטה, הוא לא חש הבדל גדול בכך, הרבה פעמים לא היה אוכל בא לפיו משך ימים ולא מפני שקיבל עליו תענית, אלא מפני שהאוכל לא תפס אצלו מקום, לא היה בכח הגוף הנגוף ואכילתו כדי להפריע לו כמלא נימה בעבודת קדשו.

מלבד זאת גם היה צם רבות מאד לשם תענית, כל ימיו היה צם בשני וחמישי, ולפחות שני פעמים צם משבת לשבת, הוא הפסיק בסעודה שלישית ושבר את צומו בקידוש ליל שבת. בסוף השבוע כבר היה גורר עצמו על הארץ, ופעם אחת אף התעלף בערב שבת קודש מגודל חולשתו.

ומי ישער את תפילותיו של ר’ הערש, אלו היו בוקעות מלבו הטהור משך שעות רצופות, בדמעות שליש כיבס כל תיבה טרם עיטר בה את מלכו, פעמים רבות היה נושאו לבו להתפלל על קברי אבות, והיה הולך רגלי כל הלילה עד בואו לחברון עיר האבות מתקני התפלה.

כל מעשיו היו בהצנע לכת, נזהר היה לבל יתגלה דבר לאיש, וכך היה עמל בתורה מבלי שיתוודע הדבר, רק עם אחד מנקיי הדעת שבירושלים היה מפלפל בלימודו ה”ה הגאון רבי ראובן קרישבסקי זצ”ל, והיה הלה מעיד שלמדן מופלג היה ר’ הערש.

גם בתורת הנסתר היה לו יד ושם, ממחצדי חקלא אשר באו בסוד ה’ היה, וכל לילה לאחר עריכת תיקון חצות, היה מזדמן לביתו של המקובל הצדיק רבי אשר זעליג מרגליות זצ”ל ועוסקים יחדיו בכבשונו של עולם עד אור הבוקר.

נשגבה ביותר היתה עבודת תיקון-חצות אשר עסק בה, הוא הקים “חברת משמורים” לתיקון חצות ולימוד עד אור הבוקר, מנין עשרה “מבני היכלא דכסיפין” היו מתכנסים בכל לילה בחצות בבית הכנסת חב”ד שבמאה שערים, לובשים שק על בשרם, מתפלשים באפר ומתגוללים בעפר הארץ, לאחר שעות של עבודה עילאית היה ר’ הערש מוציא מאמתחתו מיני מתיקה, חתיכות “חלבה” קפה וחלב ומיני מזונות, ומנהג היה לו לר’ הערש לקחת בתחילת הלילה את כל אשר היה בבית כדי לחלק זאת לבני החבורה אחר גמר עבודת קדשם.

בהקשר לכך מסופרת אפיזודה נאה, אשתו הסבתא מרת שרה זיסל היתה מורה לתפירה במקצועה, והיה דרכה להכין ממתקים שונים לתלמידותיה, ראתה הסבתא שבעלה ר’ הערש נוטל מגדים אלו ומחלקם לבני חבורתו, יעצה איפוא לתלמידותיה שיסתובבו בקרבת מקום הארון שבו מונחים הממתקים, מובטח לכם – אמרה – שר’ הערש בעוצם קדושתו לא יהין להתקרב לשם.

מן השמים השגיחו על “תיקון החצות” של ר’ הערש, פעם אחת בימי פרעות תרפ”ט נזדמן ר’ הערש לעיר טבריה, הימים ימי אימה, ובלילות הוכרזה “האפלה” מפחד אויב, אסור היה להעלות אורה בבתים.

ר’ הערש מתכונן לחטוף תנומה והוא פונה לבעל-הבית: “במטו מינך, האם אוכל לקבל נר כדי לערוך תיקון חצות? בעל-הבית נזדעזע, “מה זו עלתה על דעתך, הן מסכן אתה את כולנו, בשום פנים ואופן לא אתן לך נר!”, לשוא ניסה להפציר ולהתחנן אצל בעל הבית, הלה עמד בעקשנות בסירובו.

סמוך לחצות שמע ר’ הערש דפיקות על דלת חדרו, בעל הבית עומד מבוהל ומבקש סליחתו “רואה אני בך שאיש קדוש אתה, חלמתי זה עתה שמזהירים אותי שלא אעכב את תיקון החצות שלך, אחרת אענש קשות ח”ו – מסיים בעל הבית דבריו באימה גלויה, כך זכה ר’ הערש שלא לאבד אחת מלילותיו.

רגיל היה ר’ הערש להרבות בנסיעות להרי הגליל יחד עם עמיתו הרה”צ המקובל הריא”ז מרגליות, ובפרט בערבי ראשי חדשים כאשר היו נוסעים בצוותא לאמירת יום-כפור-קטן על ציון הרשב”י, ומתעכבים שם ימים נוספים כדי לבלות בתורה ועבודת השם.

באחת מאותן נסיעות יצא פעם ר’ הערש בחצות הלילה לשדה סמוך, שם ביקש לערוך תיקון-חצות, לפתע הוא חש כאב עז ברגלו, הוא סב לאחוריו והנה לפניו תן אימתני הנוגס ברגלו בעצמה. לא איבד ר’ הערש עשתונותיו, הוא פשט בזריזות את מעילו, השליכו על התן, והתיישב עליו במשך כל הלילה.

לפנות בוקר הופיע לפתע מאי-שם אדם בלתי מוכר חמוש ברובה, הלה ירה בתן והרגו, ובכך הציל את ר’ הערש. הופעתו של האיש היה בגדר נס מוחשי, כיון שבשדה זה לא עברה דרך כל שהיא ורגלו של אדם לא היתה דורכת בו, ויהי לפלא.

בדרכו חזרה מנסיעותיו להרי הגליל, היה מבקר בערי ומושבות הארץ והיה מחזק את היהודים בשמירת התורה והמצות, והוא ניצל זאת גם כדי לקרב רחוקים, לא חת מפני איש, בגפו היה נכנס לקיבוצי “השומר הצעיר” כאשר הוא נושא בגאון את הקפטן הירושלמי המסורתי, מתדפק על הדלתות, וזורע בלבבם נבטי אמונה.

בנסיעותיו אלו היה משמש גם כשד”ר עבור ישיבת “אהל משה” וכן עבור “חברת המשמורים” שהקים. ביראתו הגדולה שמר כבבת עין על ממון הזולת. אירע לא אחת שאנשים בקשו לתרום עבורו בפרטות, אך הוא לא אבה להשתמש בממון זה, והיה מעביר את התרומה שניתנה עבורו לקופת הישיבה.

הנהגתו זו נתגלתה בדרך מקרה, היה זה כאשר בפנקס הקבלות אשר לו נמצאה “קבלה” על סכום נכבד, שם התורם היה “התנא רבי עקיבא”. לפליאת בני משפחתו הסביר ר’ הערש גופן של דברים: “הייתי באהל קברו של רבי עקיבא בטבריה, והנה נגש אלי אדם ומעניק לי אישית סכום גדול, אך מכיון שנסיעתי היתה עבור הישיבה, לא רציתי ליהנות מממון זה והחשבתיו כתרומה עבור הישיבה, כאשר באתי לכתוב “קבלה” לאותו תורם לא מצאתיו, לפיכך כתבתי זאת על שמו של התנא רבי עקיבא שבחצרו אירע דבר זה”.

סיעתא דשמיא מופלאה ליוותה אותו בדרכו. פעם אחת מתדפק הוא על דלת בית בכפר סמוך לטבריה, בעל הבית פותח, ומשראה לפניו את ר’ הערש, מתחיל הוא לצווח מרוב שמחה: “הנה הצדיק הגיע”, גם בני הבית נרעשו מאד בראותם אותו עומד על פתחם.

מתברר שלילה זה הינו ליל ה”וואך נאכט” לבנם הנולד להם למזל טוב, והעומד להכנס מחר בבריתו של אברהם אבינו. שנים רבות היו חשוכי בנים, ובשנה שעברה עבר ר’ הערש על פתחם כדי להתרימם, הללו בקשו ברכה להפקד בזרע של קיימא, ור’ הערש איחל להם “כעת חיה והנכם מחבקים בן”, וכך הוה. לתקופת השנה נולד להם בן זה, הם האמינו בכל לב שברכתו של אותו צדיק ירושלמי היא שהועילה להם, עתה משההשגחה הועידה פעמיו שוב לבית זה בדיוק קודם הברית, נתאמתה השערתם ביתר שאת, הכניסוהו איפוא בכבוד לביתם וכבדוהו בסנדקאות.

בעל חסד מופלא בגופו ובממונו היה ר’ הערש, מעולם לא היה שולחנו ריקם מעניים ונצרכים אשר מצאו לפניהם פינה חמה לסעוד לבם ולפרוק מעט ממרירות נפשם.

ומעשה בערב יום הכפורים האחרון לימי חייו, ר’ הערש רכש לעצמו תרנגול ל”כפרה”, באותם ימים נהוג היה לאכול את ה”כפרות” בסעודה המפסקת, באותה שנה לא מצא ר’ הערש מי שיהא מוכן לטפל בתרנגול זה לאחר שחיטתו, למרטו להכשירו ולהכינו לסעודה, עמד הוא בעצמו וטרח בו להכשירו כראוי, דבר זה עלה לו ביגיעה עצומה ובמאמצים מרובים, משגמר סוף סוף לטרוח בה נזדמן לביתו נכדו הצעיר, חיש פונה ר’ הערש, נוטל את ה”כפרה”, ומוסרה ביד נכדו באמרו: “החישה פעמיך לבית משפחה פלונית והענק להם זאת, איך אוכל ליהנות מכך כאשר הנני יודע שאין להם במה לסעוד”. שולחנו של ר’ הערש נותר באותה שנה ריקם בסעודה המפסקת.

יפה דרש פעם על הפסוק “מי גבר יחיה ולא יראה מות” (תהלים פט, מט), כי מי שיש בו את הסימנים שניתנו לישראל ג’ומלי חסדים ב’יישנים ר’חמנים – ר”ת גב”ר – הוא יחיה ולא יראה מות.

אימרה זו משקפת מעט את מהותו של ר’ הערש, אשר על אף עניו ומרודו ועל אף יסוריו ומכאוביו, היה חי ומלא חיות, אשר נבעה מכח היותו גומל חסדים ורחמן, חסד והתמסרות לזולת נסכו בו כח ושמחה, ומהם שאב שפעת חיותו המופלאה.

חיות ושמחה זו הם “שכיסו” כאמור על כל יסוריו הנוראים בגוף ובנפש, שעה שנתאלמן בצעירותו [בהיותו כבן ל”ז] מאשתו מרת שרה זיסל ע”ה, ונשאר מטופל ביתומים קטנים, עוללים אשר שאלו לחם ופורס לא היה להם, כיון שאשתו היתה המפרנסת העיקרית, ואילו הוא לא שיח ולא שיג לו בעסקי פרנסה, ובפטירתה נשבר מטה לחמו, היסורים גברו והגיעו עד דכדוכה של נפש, אך ר’ הערש נשאר שלם, הוא התגבר על הכל בשמחה עילאית, בזכות היותו גב”ר, כל מעייניו היו נתונים לתת ולהעניק עד שלא נשאר מקום לכאב העצמי.

כך התעלה על יסורי צער גידול בנים אשר גדשו את הסאה וכך גם התרומם על יסורי הגוף, מוטל היה ר’ הערש באחרית ימיו על ערש דוי כאשר הוא מוקף חבילי יסורים קשים ומרים, ולסובביו היה אומר בחדוותא “יעצט קען מען אויפשפילן דעם ניגון שבשפלנו זכר לנו” [עתה ניתן לנגן את הניגון “שבשפלנו זכר לנו”], בדבקותו העצומה במדת החסד ראה בכל מה שבוראו מעניק לו, הן בטיבו הן בעקו, רק חסד חנם.

לימים כאשר חלה הרה”ג רבי ישעי’ שיינברגר זצ”ל את חליו אשר מת בו ויסורים היו ממרקים את גופו, נענה רבי ישעי’ ואמר, עתה אנו יכולים להעריך את גדולת נפשו של ר’ הערש אשר בתוקף יסורים אלו ביקש לנגן את שירת לבו “שבשפלנו זכר לנו”.

בשנת תר”ן בערך נולד ר’ הערש לאביו הגאון והצדיק רבי יצחק שלמה בהר”ר עמרם זצללה”ה בלויא, תלמידו הנאמן של מרן רשכבה”ג השרף מבריסק מוהרי”ל דיסקין זי”ע, ולאמו הצדקנית המפורסמת בחכמתה ורום פעליה המופלאים ואשר השכימה לפתחם של גדולי הדור שכבדוה והעריכוה – מרת שיינדל ע”ה, בתו של הגאון רבי ישעי’ אורנשטיין זצ”ל מגדולי ירושלים, ויקרא שמו בישראל צבי הירש על שם דוד אביו הגה”צ ר’ צבי ב”ר יהודה בלויא מתלמידי הכתב-סופר, בבית נשגב זה גדל ר’ הערש, במעלליו התנכר נער בקדושתו פרישותו צדקתו ויראתו ועוצם התמדתו בתורה.

היתה זו פרי ברכתו של השרף מבריסק זי”ע אשר סידר קידושין אצל אביו וברך את אמו מרת שיינדל שנישאה להגה”צ ר’ יצחק שלמה בזיווג-שני לראות עמו בנים הגונים, ברכתו נתקיימה במלואה, והם רבי משה בלויא, רבי הערש בלויא, רבי עמרם בלויא, ורבי אברהם בלויא, ובת אחת מרת זיסל אשת ר’ יעקב לייב ברגמן ע”ה.

בילדותו למד תורה בישיבת עץ חיים בעיר העתיקה. כאשר הגיע לפרקו נשא את מרת שרה זיסל בת דודו הרה”צ ר’ מרדכי הורביץ. חמותו מרת יוכבד בת זקנו הגאון רבי ישעי’ אורנשטיין זצ”ל [ר’ מרדכי הורביץ נפטר בשנות הרעב בימי מלחמת העולם הראשונה ברדתו לפרדסי פתח-תקוה, שם ניסו רבים למצוא מזון להחיות נפשם, בעבודתו זו נפגע ממחלה שהכריעתו ונקבר שם בפתח תקוה].

לאחר נישואיו נכנס ללמוד בישיבת “אהל משה” אותה הקים זקנו הגאון ר’ ישעי’ אורנשטיין, שם עלה ונתעלה במעלות התורה והיראה, בשנים המאוחרות אף שימש כשד”ר לישיבה זו, ובנסיעותיו להרי הגליל להתרים למען הישיבה היה גם שופך נפשו הטהורה על קברות הצדיקים, וכמו כן פעל רבות להשיב לב בנים לאביהם שבשמים.

חמשה בנים וחמשה בנות נולדו לו לר’ הערש, הבכור הר”ר לייבל, בתו מרת חוה עלקא אשת הר”ר יעקב כהן זצ”ל, מרת פרומא רבקה אשת הר”ר יוסף קניג זצ”ל, בתו מרת צפורה אלטע רחל לאה אשת הרב ר’ יוסף שיינברגר זצ”ל, בנו הר”ר ישעי’ זצ”ל, בתו מרת חנה אשת הר”ר ישראל אברהם קלאר זצ”ל, בנו הר”ר משה זצ”ל, בנו הר”ר יעקב זצ”ל, בתו מרת נחמה אשת הרה”צ ר’ יצחק דוד גוטפארב זצ”ל, ובנו הבחור יואל ע”ה שנפטר בבחרותו לאחר שנזדכך ביסורים קשים.

לאחר פטירת אשתו בשנת תרצ”ב, נשאר מטופל ביתומים קטנים, אף על פי כן המשיך לעבוד את בוראו ביגיעות נוראות ועצומות, אף הוא כאביו רבי יצחק שלמה זצ”ל שימש כשליח-צבור קבוע עשרות בשנים בבית היתומים דיסקין, רק בהזדמנות זו היה רואה את בנו הפעוט שלמד בבית היתומים, היות ומחמת הרוחות הזרות שנשבו בעיה”ק ירושלים היו שערי המוסד סגורים על מסגר אף בפני ביקורי בני משפחה.

קנאי נלהב היה ר’ הערש, ואנו מוצאים אותו חתום פעמים רבות יחד עם אחיו לוחם מלחמת ה’ הרה”צ ר’ עמרם זצ”ל על כרוזים למען משמר הדת והעמדתה על תלה. הוא נזהר מאד מלשנות זיז כל שהוא מן המסורת הירושלמית, ובפרט בעניני הלבוש אשר הוסיף משמרת על משמרת כדי להתבדל מארחות המתחדשים, כמו כן נמנה היה על חבורתו של אחיו ר’ עמרם אשר היו מתאספים תכופות בבית המדרש “קהל יראים” כדי לטכס עצה האיך לגדור גדר ולעמוד בפרץ.

דוגמא המשקפת את הלך רוחו ואת יראתו הטהורה נוכל ללמוד מן העובדה דלהלן. היה זה כאשר בתו פרומא רבקה ע”ה הגיעה לפרקה, דברו בה נכבדות בבחור פלוני הלומד בישיבה פלונית, אך ר’ הערש לא אבה ללכת ולראות את החתן לעין כל באמצע סדרי הישיבה, אמרו לו איפוא, שהחתן נוהג להשאר בישיבה ביום ששי אחר גמר הסדר והוא ממשיך לשקוד על תלמודו, הסכים ר’ הערש, בשעה היעודה הוא מופיע בשערי הישיבה והנה הוא מבחין ב”מדובר” היושב וקורא “שנים מקרא ואחד תרגום”, התיישב ר’ הערש לצידו והמתין למוצא פיו, אך הבחור מרמז לו בתנועת יד שאין הוא יכול להפסיק עתה מכיון שאסור להפסיק באמצע שנים מקרא ואחד תרגום. ר’ הערש קם ממקומו, בלבו כבר גמלה ההחלטה. לבני ביתו אמר בהחלטיות “בחור שאינו מפסיק באמצע קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הינו חתן הראוי בשבילי, ליותר מכך איני זקוק”. [שידוך זה אכן יצא לפועל, החתן היה הרה”ח יוסף קניג זצ”ל אשר הקים את ביתו עם מרת פרומא רבקה ע”ה ויחדיו הקימו דור נאמן לה’ ולתורתו].

והנה עוד סיפור המשקף את מהותו של ר’ הערש:

היה זה ביום י’ אדר ב’ תרצ”ט, חצות לילה, אויר ירושלמי קריר מנשב בחוצות, הרחובות שוממים, והכל נמים את שנתם, לבד אי אלו מאחרי שבת אשר חשקה נפשם בתורת א-ל חי הממהרים עתה לחטוף תנומה ולהחליף כח ליום מחר.

בחצר המרוצפת שליד ישיבת “חתם סופר” בשכונת בתי אונגרין נשמע הד פסיעות, רגילה היא חצר זו לשמוע בכל לילה בחצות נקישת פסיעות אלו, פסיעותיו של בן עליה המואס בתענוגות בני אדם, בוחל הוא בתרדמת שינה ובוחר ב”קדמתי בנשף ואשוועה”, סובל הוא את סבלה של השכינה הקדושה, מתאבל באבלה, ומתעפר בעפרה. אלו הם פסיעותיו של ר’ הערש, המחיש פעמיו לבית הטבילה, כדי להטהר ולהתקדש בסילודין בטרם ילבש שק ויתפלש באפר לאונן ולקונן על חורבן בית המקדש.

בפאתי החצר עומדים שני בני ישיבה ומשוחחים בדברים העומדים על סדר יומה של היהדות החרדית “ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית” שהגיעה לארץ בעקבות ועידת “השולחן העגול”, הועדה אמורה להסדיר את הסכסוך היהודי-ערבי, וכנציג היהדות החרדית מופיע בפניהם אחיו של ר’ הערש הרב רבי משה בלויא מנהיג אגודת ישראל, הכל סחים בהתרגשות על פרטי האסיפה ודנים על אפשרויות תוצאותיה.

משראו לפניהם את ר’ הערש, פנה אליו אחד מהם בנימת זלזול: “הא לך ר’ הערש, אחיך לפני מלכים יתייצב ובפני רוזנים ישא את דבריו, ואתה, היכן אתה?!”

ור’ הערש, בהתרגשות קודש משיב נכוחה “אל מה תדמיון הבל, אחי שליט”א מתייצב לפני מלך אביון בלה ורד שחת, אשר היום כאן ומחר בקבר, הבטחתו אינה הבטחה ודברו אפשר שלא יקום, ואילו אני למלך חי וקים רץ אנוכי, אשר דברו אמת וקים לעד, ומוצא פיו אחור לא ישוב ריקם”, ותוך כדי כך מתחיל ר’ הערש לרוץ, רגליו כאילו נישאות מאליהם, מרחפות… ואנו רצים לחיי העולם הבא…

בסוף ימיו חלה והתייסר קשות והוזקק להתאשפז בבית החולים. תלמידיו ומקורביו מספרים נפלאות מגודל ישוב דעתו וחדוות נפשו על אף יסוריו הקשים והמרים. נכדו הר”ר חיים קניג זצ”ל סיפר: בהתקרב יומו האחרון נכנסתי לבקרו, והנה הסבא פונה אלי: אנא ספר לי סיפור כל שהוא, סיפרתי לו את הסיפור הידוע על הבעל-שם-טוב הקדוש זי”ע שבא להתאכסן עם חבורת תלמידיו אצל מוכסן אחד שהיה שמח בחלקו ולא התאנח בשום פנים, והיו הבעש”ט הק’ ותלמידיו דורשים הימנו שיערוך להם סעודות גדולות, הלך הלה ומכר את כל אשר בביתו ואף את הכר שלמראשותיו כדי לספק להם צרכם. כאשר שמע האכסנאי שמ”מז’בוז” מוצאם, התחיל חוקרם אם שמעו דבר על הבעש”ט הק’ ששמעו יצא לתהלה בארץ, אך הללו התעלמו מדבריו כמי שאין מכירים אותו. כאשר נתרוקן הבית לגמרי ולא היה עוד מה למכור, קמו הבעש”ט וחבורתו לעזוב, לפני הפרדם גילה לו הבעש”ט שהוא זה הבעש”ט, אך בטרם היה סיפק בידו לדבר דבר כבר היו הללו באמצע נסיעתם.

נכנס האכסנאי לבית והחל רוקד מרוב שמחה על הזכות שנתגלגלה לידו, אולם הבנים אשר רעבו ללחם לא אבו לשמוע מכך, הם דרשו להשביע רעבונם. משראה בעל-הבית שאין מאומה בידו, נעקרה אנחה מלבו, תיכף הופיע אצלו נכרי אחד אשר דרש להתאכסן אצלו מחמת מריבה שנפלה בינו לבין בני ביתו ושילם לו בכל פעם מטבע זהב, ובסוף ימיו הוריש לו נכרי זה אוצר גדול שהטמין ביער.

לימים כאשר בא האכסנאי אל הבעל-שם-טוב הק’, גילה לו את סיבת שהותם הממושכת בביתו ומדוע גרמו לו לרוקן ביתו, “מן השמים היה מוכן לך אוצר גדול – מגלה לו הבעש”ט – אך לשם קבלתו צריך היית להתאנח, וכיון שלא היה דרכך להתאנח, הוכרחנו לבוא אליך ולהדחיקך עד שתתאנח כדי שתזכה באוצר המוכן לך”.

נהרו פניו של ר’ הערש, והיה חוזר על סיפור זה לפני כל מי שבא לבקרו, בהדגישו את יקרתה וחשיבותה של האנחה שבכוחה לספק אוצרות לאדם. ואכן זכה ר’ הערש על ידי אנחותיו ותפילותיו להמשיך אוצרות מופלאים, אוצרות של קרבת ה’ ויראת שמים, אוצרות של זיכוך הגוף והנפש, מעלות רמות ונשגבות בעבודת ה’ מתוך עמל ויגיעה, לעמוד לפני ה’ לשרתו בקדושה וטהרה.

ביום כ”ז תשרי תשט”ז אתקטיר ר’ הערש בהאי קטירא לחי עלמא, בן ס”א שנים שוים לטובה בהם עידן נפשו להטעימה מנופת צוף עולם הבא, בהשאירו אחריו דור נפלא בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות צועדים בסך בדרכו הישרה.